שנת תשס"ח | שבת פרשת ויקהל

תיאור המקרה: התובעת שכרה דירה מהנתבע. בחוזה השכירות סוכם, ששכר הדירה יעמוד על על סך של 100 ש"ח בחודש. כמו כן, סוכם שכל הוצאות התיקונים יחולו על השוכרת. שני הצדדים מודים כי התובעת שילמה מראש סך של 50,000 ש"ח, אם כי אין לדבר אזכור בחוזה.

כיום, עשר שנים לאחר חתימת החוזה, הדירה במצב חמור מאוד, והוצאות התיקונים רבות.

התביעה: התובעת טוענת, כי היות שאינה יודעת קרוא וכתוב, לא הבינה על מה היא חותמת. ברור שלא היתה מסכימה שכל הוצאות התיקונים יחולו עליה – לכל היותר מחציתם.

תשובת הנתבע: הנתבע טוען שנתן את החוזה לנתבעת על מנת שתראה אותו לאדם אמין בעיניה, ועל כן אין בטענתה ממש.

פסק הדין : בית הדין קבע שחתימת התובעת אינה מחייבת אותה.

הנימוקים: השולחן ערוך (חושן משפט סימן מה סעיף ג) פוסק: "הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו".

ובמקום אחר (שם סימן סא סעיף יג): "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו. הגה: והוא הדין בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך, וכמו שנתבאר בסמוך".

ואם כן, לכאורה יש לדחות את טענת התובעת.

אמנם, הסמ"ע (סימן סא סקנ"ג) כתב שהטעם שהחתימה מחייבת הוא: "דהוה ליה לומר כן מתחלה: אינני מבינו - תפרשהו לי ואדע...".

ואם כן, בנדון דידן שהתובעת אכן ביקשה שיפרשו לה את החוזה, הרי ברור שלא חתמה אלא על דעת מה שהסבירו לה.

על פי הבירור שערך בית הדין, מי שהסביר לתובעת את החוזה לא פירש לה אותו באופן מילולי, אלא רק נתן לה עצה כללית, אם החוזה עשוי כהוגן או לא. והיות שבחוזה לא כתוב שהיא שילמה סכום גדול כל כך מראש, מסתבר שמי שהסביר לה את החוזה, התעלם מפרט זה, וברור שאילו היה יודע ששילמה מראש סכום גדול כל כך, לא היה מייעץ לה לחתום על החוזה הזה, מאחר שכל חובת התיקונים חלה עליה לבד. במקרה כזה, ההסבר שניתן לתובעת איננו מסביר את משמעות החוזה, וממילא חתימתה אינה מחייבת.