|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת בלקמשפט והלכה – משפטי שאולהרב ידידיה כהנאבשבועות האחרונים עסקנו בהרחבה בהסכם הבוררות ובסדרי הדין של בית הדין "משפט והלכה".
בשבועות הקרובים נעסוק ביסודות כלליים של הלכות דיינים, תוך עיסוק במקורות בגמרא ובראשונים, והבנת נושאים שונים לעומקם.
השבוע נעסוק ביסוד סמכות השפיטה בזמננו - דין "שליחותייהו קעבדינן".
הזכרנו לפני כמה שבועות את מחלוקת רבא ורב אחא בריה דרב איקא, האם בדינים הקשורים בהסכמים שבין אנשים "הודאות והלוואות" כלשון הגמרא, יש צורך בשלושה דיינים סמוכים מעיקר הדין, ורק רבנן הקילו לדון על ידי דיינים שאינם מומחים מטעם "שלא תנעול דלת בפני לווין", או שמא מדין תורה די בדיין אחד, (ובפשטות אפילו אינו סמוך), ורבנן החמירו להצריך שלושה, כדי שבוודאי יהיה לפחות אחד הבקי בדינים.
בדינים שאינם הסכמיים, ברור שיש צורך בשלושה סמוכים, ואם כך יש לשאול, כיצד אנו דנים בהם היום?
הגמרא (ב"ק פד ע"ב, גיטין פח ע"ב) מסבירה ש"שליחותייהו קעבדינן". כלומר, אנו עושים את שליחותם של הדיינים הסמוכים ודנים מכחם. (בעז"ה בשבועות הקרובים נסביר את משמעותה וגדריה של "שליחות" מעניינת זו)
הרמב"ם פוסק כרב אחא (הל' סנהדרין פרק ב הל' י):
"..מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה…"
כלומר, אין צורך בדין "שליחותייהו" כדי לדון בהודאות והלוואות.
ומאידך, בפרק ה (הל' ח) מצאנו פסק שונה של הרמב"ם:
"…אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן, לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, …"
מהלכה זו עולה, כי גם בהודאות והלוואות יש צורך בדין "שליחותייהו", ואם כן סותר הרמב"ם את דברי עצמו!
למען האמת, ניתן לראות כבר מן הגמרא (גיטין שם) סתירה לפסק הרמב"ם. הגמרא מספרת שם על רב יוסף שהיה כופה אנשים לתת גט לנשותיהם. נכנס אביי, תלמידו, ושאל אותו:
והא אנן הדיוטות אנן?(=אין אנו סמוכים)…
אמר ליה: אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אם כן, מתשובתו של רב יוסף ניתן ללמוד, כי הכלל "שליחותייהו קעבדינן" נצרך גם לגבי הודאות והלוואות.
כדי לתרץ את הסתירה ברמב"ם, משתמש ה"קצות -החשן" (סי' ג סק"א) בדברי התוספות (סנהדרין ב ע"ב), שהקשו, מדוע הסוגיות בסנהדרין ובגיטין משתמשות בפסוקים שונים כדי לדרוש שסמוכים דווקא ידונו:
"תימה דמשמע הכא דממעטינן הדיוטות מדכתיב 'אלהים' ובפרק המגרש (גיטין דף פח:) ממעט להו מדכתיב 'לפניהם' - ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות…
ונראה לפרש דבגיטין לענין מילי דכפייה איירי" כלומר, הפסוק "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מדבר על כח הכפייה של בית הדין.
מכאן מניח הקצות, כי לשיטת הרמב"ם יש שני יסודות נפרדים שמקורם בשני הפסוקים. עצם היכולת לדון ולהכריע בדיני ממונות מסורה לדיין יחיד, מכח הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך".
סמכות הכפייה על הפסק, אף לפי רב אחא, מסורה רק לשלשה סמוכים, מכח הפסוק "אשר תשים לפניהם" ולא לפני הדיוטות.
לפיכך, כאשר הדיין פועל כבורר מוסכם, ולא נדרש לכפות את פסקי הדין שלו, הרי די בדיין אחד. אולם השימוש בכח הכפייה נתון אך ורק לשלשה סמוכים. סמכות זו בימינו אינה נתונה לדיין יחיד כלל, אלא רק לשלשה שאינם סמוכים, מכח הכלל של "שליחותייהו קא עבדינן".
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
בלק