|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת כי תצא"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"הרב יוסף כרמלמבית מדרשו של הגר"א, הגאון מוילנא, יצאה הבשורה כי שינויי לשון בפרשיות מקבילות רומזים על שינויים ברמה הרוחנית. (דנו בעבר כבר כמה פעמים בשיטה זו). בהגות של בית מדרש זה תופסת מקום מרכזי ההבנה כי צריך לחלק את תולדות האנושות ותולדות האומה הישראלית לשתי תקופות. מבחינת כלל האנושות יש להבחין בין המצב לפני חטא אדם הראשון למצב אחריו. מבחינת האומה הישראלית יש להבחין בין המצב הרוחני לאחר מתן תורה ולפני חטא העגל לבין הנפילה הגדולה, אחרי חטא זה. לפי תפישה זו עם ישראל, במעמד הר סיני, התעלה מחדש, למצב של אדם הראשון לפני החטא. על פי עקרון זה, הסבירו הם את ההבדלים בין הציווי על בניית המשכן שניתן (לשיטה זו) לפני חטא העגל לבין הביצוע בפועל, שהיה אחריו. השבוע נדגים עקרון זה בפרשיה אחרת לגמרי.
בפרשת משפטים, המופיעה בספר שמות לפני חטא העגל, נאמר:
"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כ"ג ד-ה).
התורה מדגישה פעמיים, גם במצוות השבת אבידה וגם במצוות "פריקה" שהן חלות גם באויב ושונא. לעומת זאת בפרשתנו מופיעה המצווה בדרך זו:
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כ"ב א-ד).
צריך לברר שתי נקודות:
1. כיצד תתכן שנאה או איבה בין שני יהודים שנצטוו על הכלל הגדול של: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ ... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְקֹוָק" (ויקרא י"ט יז-יח).
2. מה פשר השינוי בין שתי הפרשיות ?
בגמרא בבא מציעא מובא:
"תא שמע: אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו" (לב ע"ב).
על פי הלכה זו ברור מה באה התורה ללמדנו כשהדגישה "אֹיִבְךָ... שֹׂנַאֲךָ". עדיין אין בכך תשובות לשאלות שעוררנו. בעלי התוס' בפרק ערבי פסחים (קיג ע"ב ד"ה לכוף יצרו) מקשים "מיניה וביה", אם מדובר באדם שמותר לשנאותו על פי דין, מדוע צריך הוא לכוף את יצרו ולעזור לו אף לפני שהוא עוזר לחברו? ואם מדובר באדם שאסור לשנאותו מדוע התורה התייחסה למצב שכזה כמצב טבעי ומותר.
בתרוצם עונים הם:
" וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".
לפי דבריהם גם שנאה המותרת על פי ההלכה (במקרים ספציפים בלבד) משמעותה בקורת על מעשים שלא יעשו. מסביר הגרצ"י קוק זצ"ל שהבעיה היא: "נוצר מצב שהאדם לא נוהג באהבה כלפי ה"לא דתי". האדם השני מרגיש את היחס הזה. הוא מרגיש שיש ל"דתי" אהבה רק אל "הדתי", ושיש לו יחס שלילי אל ה"לא דתי"...הלא דתי מרגיש זאת. זה יוצר התנגשות והמצב הולך ומתפתח, עד שמגיעים ל"שנאה גמורה", ד' יצילנו (שיחה לשבועות, סדרה שניה בעריכת הרב אבינר).
רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק בספרו "משך חכמה", חבר של כבוד בבית המדרש של תלמידי הגר"א ומגדולי ליטא לפני כמאה שנה, פותח לנו צהר חדש בהבנת הכתוב. לשיטתו הפסוקים בפרשת משפטים נאמרו בזמן שעם ישראל היה במדרגה של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט ו). היה זה המצב לאחר מתן תורה ולפני חטא העגל. לכן אם יהודי היה רואה את חברו עובר עבירה, מותר היה לו לשנוא אותו. לכן התורה מדברת גם על מציאות של איבה ושנאה בתוכנו. אבל לאחר חטא העגל והירידה הרוחנית הגדולה, המצב שונה. יהודי הרואה את חברו עובר עבירה, קודם שהוא בא לדון אותו עליו לדון את עצמו. מכיוון שהוא עצמו, צריך לתקן הרבה דברים באישיותו ובהנהגותיו, לא יתכן שישנא את חברו שעדיין לא עשה זאת. לכן עליו לנהוג כלפי כולם כאחים, גם אלה שלפי דעתו עוברים עברות. לכן הכתוב בפרשת כי תצא משנה את הסגנון ונוקט אך ורק בלשון "אָחִיךָ", חזור והדגש.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
כי תצא