שנת תשע"ט| שבת פרשת שלח

תוצאות חטא המרגלים - המאיסה ב"ארץ חמדה" (ע"פ תהילים  ק"ו כד), מלוות את עם ישראל לדורי דורות.

על הפסוק: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר י"ד א) דרשו חז"ל במסכת תענית: "אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות" (דף כט ע"א).

המדרש מפרט יותר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם. זהו שאמר הכתוב: "נתנה עלי בקולה" וגו' (ירמיה י"ב ח), אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות כשונאין, ועל אותו הדור אמר ישעיה "ביום נחלה וכאב אנוש (י"ז יא), וכאב אנוש, זו הפורענות, שנטלתם ירושה לדורות, שבכו העדה בליל תשעה באב, אמר הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכייה של חנם, אני אקבע לכם לילה הזה בכייה לדורות, ומן אותה שעה נגזרה גזירה על בית המקדש ליחרב, ושיגלו בני ישראל לבין האומות".

גם צרותיו של דוד המלך, שליוו אותו שנים רבות, החלו כאשר הוא שלח משלחת שהואשמה בריגול. וז"ל הכתוב: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיָּמָת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כַּאֱשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיךָ" (שמואל ב י' א-ג).

מדוע מעשה חסד גרר אחריו תוצאות כל כך כואבות והרות גורל? והרי חכמים לימדונו מצווה גוררת מצווה? כדי להבין את פשר מעשי דוד, צריך קודם להבין מהו החסד שעשה נחש, אביו של חנון, עם דוד?

חז"ל לימדונו והביא הדברים רש"י: "ומהו החסד כשהיה דוד בורח מפני שאול, באו אליו אביו ואמו ואחיו (ולקחם דוד אל מלך מואב, כדי להגן עליהם) "וינחם את פני מלך מואב ויאמר לו ישב נא אבי ואמי עמך" (שמואל א כ"ב ד) והרגם (מלך מואב) חוץ מ(אח) אחד מהם, שברח ונמלט לארץ בני עמון אצל נחש".

המדרש מבאר כי מלך מואב דרש מנחש העמוני להסגירו ונחש סירב. לכן ראה דוד את עצמו כבעל חוב של נחש העמוני ובהתאם שלח משלחת מנחמים אל חנון מלך עמון, לנחמו על מות אביו, נחש.

שוב חוזרת השאלה, מדוע מעשה חסד זה גרר תוצאות מכאיבות כל כך?

כדי להבין זאת, נשאל את עצמנו, איזו אישיות מסתתרת מאחורי נחש אביו של חנון?

נחזור אל ימי שאול. שאול הוכר כמלך, על ידי כל עם ישראל, לאחר שהושיע את בני יבש גלעד משכנם הרשע, נחש העמוני. וז"ל הכתוב: "וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א י"א א-ב). אישיותו האכזרית והבלתי מוסרית של נחש מתגלה לעיננו בבהירות. נחש העמוני מציב בפני תושבי יבש גלעד הישראלים שתי ברירות. או למות במלחמה או להפוך לעבדיו שיסומנו על ידי עקירת עין ימין. אם כך קשה, מדוע לא הסגיר נחש את אחיו של דוד לידי מלך מואב (שהיה אכזר לא פחות). התשובה היא שנחש פעל על פי העיקרון, המנחה פעמים רבות יחסים בין לאומיים – "אויב אויבי הוא ידידי". שאול היה אויבו של נחש וגם אויבו של דוד, לכן כדאי לנחש לעזור לדוד. לא מדובר במעשה חסד אלא בשיקול מדיני. ברגע שהאינטרס יעלם תעלם עמו גם הידידות. במחשבה מעמיקה, המסקנה היא כי נחש הוא נחש וחנון איננו חנון.

כל מדינה חייבת לקשור קשרים דיפלומטים עם מדינות אחרות ולכרות בריתות על סמך אינטרסים משותפים.

הלקח לדורות מפרשיה זו מלמדנו, כי גם כשכורתים ברית, יש לקחת בחשבון שיקולים מוסריים.

תמיד יש לזכור שב"אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה" (אבות ה' טז).