|
 שנת תשע"ט| שבת פרשת פנחסהלכה פסוקה: תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזיתהרב עקיבא כהנאהתיישנות בתביעות בדיני עבודה דיינים: הרב יוסף כרמל, הרב דניאל מן, הרב עמנואל נהון המקרה בקצרה: התובעת היא עובדת שעבדה בארגון א' במשך כ-18 שנה, לצידה עבדה עובדת נוספת. התובעת קיבלה שכר של 1,394 ₪ לחודש במשך כל השנים, וכשגילתה שהעובדת הנוספת מקבלת שכר גבוה יותר ביקשה העלאת שכר שאושרה לסך הגבוה מ-2000 ₪ בחודש, והסכמה לפיצוי כספי של כ-20 אלף ₪. לאחר שהתובעת הגישה תביעה בבית הדין שכרה הופחת לכ-500 ₪. בית הדין, הוציא צו ביניים ששכרה של התובעת יעמוד על 2,000 ₪, עד שיינתן פסק דין סופי. התובעת מבקשת שיינתן לה שכר זהה לעובדת המקבילה, כמו כן היא תובעת הפרשי שכר למפרע ועוד תוספות שכר וקנסות נוספים שמגיעים לה לדעתה, בסך הכל כ- 330 אלף ₪, וזאת על פי הכללים הנהוגים בארגון הנתבע. הארגון הנתבע טוען כי אין להשוות שכר של שתי העובדות, משום שהם נמצאות בתקן שונה: העובדת המקבילה היא עובדת קבועה ואילו התובעת מוגדרת כממלאת מקום. בעבר שולם לתובעת יותר ממה שמגיע לה, השכר לא עודכן והתובעת קיבלה זאת. כמו כן התובעת עובדת בפועל שישית משרה בלבד, לטענת הנתבעת אלו תנאי העסקה מקובלים בארגונים מקבילים אחרים.
א. אין איסור להעסיק שני עובדים בתקן שונה החוק (שוויון הזדמנויות בעבודה סעיף 2א) קובע שאסור להפלות על רקע פסול, אך אין אסור להפלות בין שני עובדים בעלי רקע שאינו שונה. מה גם שבמקרה שלפנינו יש הבדל בין שתי העובדות, והדבר אף לא הוכחש על ידי התובעת. מאידך, על התובעת שהיא עובדת קבועה חלים ההסכמים הקיבוציים החלים על הארגון הנתבע.
הנתבעת טענה שהתובעת היא ממלאת מקום על בסיס שעתי ולכן שכרה נמוך מהעובדת המקבילה. בית הדין דחה טענה זו לאור העובדה שהתובעת מעולם לא מילאה דו"ח שעות אלא רק דו"ח על ימי עבודה וקיבלה שכר קבוע בכל החודשים. לפיכך, מעמדה כשל עובדת קבועה.
האם לתובעת זכות תביעה בגלל שבארגון מקובלים תנאי העסקה מסוימים למרות שהיא הסכימה לשכר שקיבלה במשך השנים? בית הדין קבע שיש לדמות מקרה דנן למקרה המובא ברמ"א (חו"מ שלג, ח) לגבי אדם שהמשיך לעבוד לאחר תום תקופת החוזה ללא חוזה חדש – שהוא עובד על דעת החוזה שהסתיים. במקרה דנן התובעת קיבלה שכר עבור 40% משרה וממילא היא זכאית להמשיך ולעבוד באותם תנאים. אלא שכאן עולה שאלה נוספת: מחד גיסא, הנתבעת לא הפחיתה את השכר ולכן יתכן לראות בה כמי שקיימה את החוזה המקורי, מה גם שמתן שכר בהיקף של 40% משרה היה גבוה מהיקף שעות העבודה בפועל. מצד שני, הנתבעת לא נתנה לתובעת את תוספות שכר המקובלות ולכן ניתן לראות בה כמי שהפרה את החוזה המקורי. לאור כל האמור קבע בית הדין שכיוון שהנתבעת מקבלת תקציבים מהמדינה עבור משרה כמעט מלאה, והיא משלמת 63% משרה לעובדת השנייה, מן הראוי שתשלם לתובעת את היתרה בסך 28% משרה. על הנתבעת יהיה להציג חישוב על שכרה של התובעת גם רטרואקטיבית.
בעניין זה נחלקו דייני בית הדין. לדעת הרוב התיישנות לא חלה על חיובים כספיים, גם אלה שמכח חוקי המדינה. בשו"ת במראה הבזק (ז, קיא) הכריעו שכיון שההתיישנות לפי חוק אינה מהותית, אלא דיונית, דהיינו, בית המשפט לא דן בתביעות שהתיישנו, לכן אין חובה לקבל חוק זה בבית דין הנוהג לפי דין תורה. הדבר תקף גם בחיובים שמקורם מדיני המדינה, ולא מדיני התורה. חריגות לכך הן זכויות שהמחוקק עצמו קבע שלא ניתן לתבוע אותן לאחר זמן כמו דמי הבראה שהחוק מגביל את התביעה לשנתיים. מעבר לכך, כן חיוב שנובע מהסכם קיבוצי, אינו נחשב לחיוב מכח חוק, אלא חיוב שאדם הסכים לקבל על עצמו. לפיכך, בית הדין ביצע הפחתה מזכויות שחלה עליהם התיישנות. לדעת המיעוט בחיוב שנובע מהחוק חלה התיישנות. החוק קובע כי רק בית דין דתי אינו כפוף לחוקי ההתיישנות, כשהכוונה אך ורק לבתי הדין הרבניים, ולא בתי הדין לממונות. אם כן באופן עקרוני החוק חל גם על בוררות. התשובה בשו"ת מראה הבזק דנה בתוקף חוק ההתיישנות מכח שלוש סוגיות: דינא דמלכותא תקנות קהל ומנהג, ממילא בחיוב כספי שכל כולו נובע מדינא דמלכותא, יש להתחשב בחוק ההתיישנות. תכלית החוק היא תכלית ראויה א. כדי למנוע רמאות. ב. מניחים שבעל הדין מחל על חובו. ג. לעודד תובעים להגיש תביעה בזמן, ד. לאפשר התנהלות תקינה של חיי המסחר. אמנם, חוק ההתיישנות לא חל כשנעלמו מהתובע עובדות שלא היה יכול לדעת אותם, אך תביעת השכר של התובעת לא אמורה להיות מבוססת עקרונית על תביעת חברתה אלא על הזכויות המגיעות לה כעובדת בארגון, ולכן חלה על התביעה חוק ההתיישנות.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
