|
 שנת תשס"ד | שבת פרשת ויראשו"ת במראה הבזק: חיוב הציבור בעזרה לאדם שנכשל (הסתבך בפלילים)."רעננה, ישראל Raanana, Israel
טבת, תנש"א
חיוב הציבור בעזרה לאדם שנכשל (הסתבך בפלילים).
שאלה
מעשה בחבר הקהילה שלנו שהסתבך קשה בפלילים. ביצע עסקאות כספיות מפוקפקות, לא שילם מע"מ ומס הכנסה ובמצח נחושה, הכניס עצמו לכדי סכנה שאם ייתפס יבלה מזמנו בבית הכלא.
בימים אלה ממש, החלו לאסוף בקהילה כסף עבורו. בין היתר כדי לשלם את חובו לשלטונות המס.
שאלתי: האם חלה עלי חובה להשתתף במגבית? מה הם הסכומים שעלי להשתתף, באשר הכוונה לקבוע מינימום השתתפות למשפחה? והאם חלה עלי חובה לקבל את החלטת הנהלת הקהילה באשר לגובה הסכום? האם יהיה זה נכון מצד הדין והצדק להושיט יד, למי שבמזיד הביא על עצמו את הסתבכותו? האם אין במגבית שכזו עידוד לעוברי עבירה?
תשובה
לשאלתך בדבר חיוב, גודל ואופן הגבייה לסיוע לאיש אשר העלים מס והסתבך בעסקיו, לו ולמשפחתו, למחייתו ולהחזר חובות (תשובה זו איננה מתיחסת למקרה ספציפי אלא עוסקת בשאלה העקרונית).
א. סיפוק צרכי מחייתם של בני משפחתו
אם המשפחה נקלעה למצוקה כספית ואין להם די מחסורם, הרי מצווה לפרנסם כדי מחסורם אשר יחסר להם (1). ובפרט כשקהילה שלימה מתארגנת לעזרה(2).
באם יש להם רכוש, שאיננו מעוקל על ידי בעלי החוב, הרי שהם צריכים למכור את רכושם זה, מלבד הבית שהם גרים בו ותכולת הבית(3).
על צדקה זו יכולים בני הקהילה לכוף זה את זה(4), ואף מצווים ליסד לעצמם קופת צדקה לחלקה לעניים ונזקקים(5).
ורשאים בני המשפחה להתפרנס מקופת צדקה זו, עד שיוכלו לפרנס את עצמם בהכנסה קבועה, ממלאכת עצמם, ללא סיוע ותלות באחרים(6).
אופן הגבייה מבני הקהילה(7): גובים לפי היכולת הממונית של כל אחד, העשיר לפי עושרו ויחלץ עני בעוניו(8).
ומכיוון שקשה בדבר זה להעמיד לפי שורת הדין, יש להתפשר עם כל אחד לפי ההשערה והאומדנא, וכפי שאומר בעצמו (או כל דרך אחרת שיחשבו עליה ראשי הקהילה באופן שלא יחויב אדם ליתן מעבר ליכולתו). ואע"פ שמחמת זה ייתכן מצב שיצטרכו להשלים את הסיוע מנידבות לב אנשים שיתנו מעבר לחלק שמחויבים בו(9).
ב. סיפוק צרכי מחייתו של האדם עצמו
העלמת מיסים מהשלטון הינה עבירה, וכלולה בכלל הלאו של "לא תגזול"(10).
כל אדם שעובר עבירות להנאתו, הרי הוא בגדר "מומר לתיאבון" לעבירה זו, ומומר לתיאבון אין מצווה לפרנסו למחייתו עד שיעשה תשובה(11), אלא מי שרוצה לתת נותן לפנים משורת הדין, ונחשב לו לגמ"ח.
אולם:
1. על אף האיסור שבהעלמת מס וכו', יש להסתפק אם יש על המעלים שם מומר, שכן לצערנו אנשים מורים היתר לעצמם בהעלמת מס, ואינם חשים שהם עוברים איסור בכך, וכל שיש הוראת היתר בציבור לעשות הדבר, הרי שהעושה כן אינו מומר, ואע"פ שהדין אינו כן(12).
2. "מומר לתיאבון" הוא אדם שעובר עבירה כעת, בשעה זו(13). אבל בכגון זה, שנעשתה העבירה בשכבר הימים, וכבר אמרו חכמים "קשה גזל הנאכל, שאפי' צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו"(14) כל שנראה שמתחרט על מעשיו, גם אם אינו דוחק עצמו להחזיק הגזילה ע"י מכירת כלי תשמישי הבית, תכשיטים וכו'(15), אין דינו כמומר לתיאבון. לכן פשוט, שכשם שחייבים לספק את צורכי מחייתם של בני משפחתו, כך חייבים לספק את צרכי מחייתו של העבריין עצמו.
ג. לגבי כיסוי חובותיו ע"מ שלא יישלח לכלא — כיסוי חובותיו של אדם זה, איננו חלק ממצוות הצדקה המוטלת לקיימה, והינם בגדר "גמילות חסדים". ו"גדולה גמ"ח מן הצדקה", ונוהגת בין השאר גם בעשיר וגם בעני(16). וכל העושה חסד אפי' עם מי שאינו צריך, הקב"ה משלם לו שכרו(17), והוא ממצוות שאין להם שיעור(18) ולמרות שיש מקום לומר שכיוון שהוא עצמו גרם לזה, להיכנס בחובות מרובים ע"י אורח חיים למעלה מיכולת הכנסתו ביושר, מ"מ כשהמדובר על החזרת חובו — באופן שעל ידי זה יוחזר הגזל לבעליו — נראה שמן הראוי לסייע בידו. אך מ"מ א"א לכוף את הציבור על כך, אלא כל אדם יעשה כראות עיניו. ואף הכספים שניתנים לו למחייתו ולמחיית בני משפחתו — אינם יכולים לשנות את ייעודם ולהעבירם לכיסוי חובותיו, אא"כ ברור שכל מי שייתן את הכסף לצדקה, מוכן לשינוי ייעודו של הכסף והעברתו לבעלי חובותיו(19).
(וכן יש לתת לו את כספי הצדקה למחיה באופן כזה שימנע השתלטות בעלי החוב על כספים אלו).
אכן, יש מקום לשקול שנתינת הגמ"ח לכיסוי חובותיו תהיה באופן של הלוואה שתמנע ממנו בושה יתירה או באופן של החזר כפי יכולתו, או באופן של עבודה למען הקהילה, או בכל אופן אחר שייראה לראשי הקהילה, ע"מ שלא תיפתח דלת בפני עבריינים שיתברכו בלבבם לאמר שהקהילה תכסה חובותיהם אם יסתבכו בפלילים.
1. שולחן ערוך יורה דעה, סימן ר"נ, סע' א.
2. רמ"א שם.
3. שו"ע יו"ד, סי' רנ"ג, סע' א'. וכל אשר בבית הוא בגדר "מחסורו אשר יחסר לו" ולא גרע "מסוס לרכב עליו" וכד' וכן שטיחים בכלל, ותמונות וכד' בכלל זה.
4. שו"ע חו"מ, סי' קס"ג. ורמ"א שם, סע' א'.
5. רמב"ם הלכות מתנות עניים, פרק ט', הלכה א' והלכה ג'.
6. דיני ממונות לרב בצרי, חלק ד' עמ' רי"ט — ר"כ.
7. מבי"ט בתשובה ח"ג, סי' ס', שאנשים המקובצים בבית כנסת אחד וכד' הווי קהילה ובני עיר לדינים אלו.
8. מרדכי בבא בתרא, פרק א', סי' תע"ד, וסי' תע"ט (ולא דומה לשו"ע, או"ח, סי' נ"ג, וברמ"א שם סע' כ"ג, ששם הגבייה לפי נפשות בחציה, משום הנאה שיש מהחזן, כי כאן העניין ממוני בלבד) ויעוי' שו"ת ציץ אליעזר, חלק ב', סי' כב.
9. אגרות משה חו"מ, א' סי' מ', עמ' ע"ט.
10. דיני ממונות לרב בצרי, חלק ד', עמ' ל"ט ועמ' מ"ז, שהווי בגזילת השלטון לאו דלא תגזול. ועיין עוד בר' בחיי "כד הקמח", בהוצ' מוסד הרב קוק, ערך "גזל" עמ' צ"ט - ק"ג. וכ"כ ר' חיים פלאג'י בספרו משא חיים. ויעוי' תחומין כרך ו', עמ' 289-290.
11. שו"ע יו"ד, סי' רנ"א, סע' א'. וכהגדרת הש"ך שם שהכוונה למי שהוא רגיל לעבור עבירה זו, ולא בעובר רק פעם אחת, וזה מתאים למקרה המתואר בשאלה.
12. וכן כתבו התוס' במסכת סנהדרין, דף כ"ה, ע"ב, בד"ה מעיקרא לגבי הלאו של "לא תחמוד".
13. יעוי' כסף משנה, סוף פרק ד' מהלכות רוצח ושמירת הנפש, ושו"ע יו"ד, סי' רנ"א, סעי' א', בט"ז סק"א.
14. חולין פ"ט ע"א.
15. בבא קמא, דף צ"ד, ע"ב "הגזלנין ומלוי בריבית — בימי רבי נשנית משנה זו" וכתבו הראשונים שבימי רבי הכוונה באותו מצב שבו רבי תיקן והיינו במצב שבאים לפתוח בתשובה ואין עומדים במרדם (פירוש הרא"ש שם), ובגזלנים מפורסמים (פירוש הר"י בתוספות שם) שתשובתם קשה והגזילה איננה בעין (שם). וכן פסק בשו"ע חו"מ, סי' שס"ו, סע' א'.
16. סוכה, דף מ"ט, ע"ב.
17. בית המדרש, ח"ג, ע' 123.
18. פאה, פרק א', משנה א'.
19. שו"ע יו"ד סי' רנ"ג, סע' י"ב, ורמ"א שם. אגרות משה יו"ד, ח"א, סי' קנ"ב.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
