שנת תשע"ט| שבת פרשת נצבים

השרש 'נ.צ.ב' משמעותו נוכחות שכינה - השכנת שכינה - מצב של "דִּרְשׁוּ ד' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". כך הסברנו בדברינו לפרשת נצבים תשס"ב.

לפי זה, עם ישראל זכה, בזכות האחדות של כלל חלקי האומה, להשכנת שכינה כמתואר בתחילת פרשתנו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כ"ט ט-י).
אם כך, ננסה להבין את פשר מעשהו של אבשלום בן דוד, המתואר בפסוק הסיכום של מרד אבשלום: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל ב י"ח יח).

הופעתו של השרש 'נ.צ.ב' שלש פעמים בפסוק אומרת דרשני. שרש מנחה זה מופיע גם בפסוק הקודם: "וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו"(שם, יז). מה שמוכיח את היותו משמעותי בפרשיה זו.

הראשונים התלבטו מה עומד מאחורי מעשהו של אבשלום?

רש"י פירש: "אקים לי מצבת אבן ובנין חשוב היה".

לדעת הרד"ק, אבשלום הכין לעצמו אחוזת קבר ואכן בסופו של דבר הוא נקבר שם . וז"ל: "ואמרו כי בזה המקום נקבר אחר כן, כי הוציאו עצמותיו מן הפחת הגדול וקברו אותן בזה המקום, כי לכך נתכוון הוא שהציב שם מצבה בחייו". כלומר אבשלום הכין לעצמו מראש מקום קבורה שכלל גם מצבה.

אחרי בקשת המחילה, נציע הסבר בכיוון של תרגום יונתן שתרגם מַצֶּבֶת- קָמָתָא.

בדיקה מוכיחה כי בכל מקום בו מופיעה המצבה בתנ"ך מתרגם יונתן בעקבות אונקלוס קָמָתָא או  קָמָא, מכיוון שהמצבה נצבת. המצבה הייתה אבן גדולה, שהוצבה באתר פולחני, עליה היו מנסכים נסכים או שיצקו עליה שמן.

עבודת ה' על גבי מצבה הייתה מותרת בתקופת האבות, היא נאסרה לאחר מתן תורה (ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קמו).

כבר הסברנו בעבר כי אבשלום טען שאין לאסור את ההקרבה בבמות, העם לא רצה לוותר על ההקרבה בכל מקום וכך אבשלום הצליח להמריד את העם כנגד דוד. יתכן והוא גם חלק על הפסק שיש לאסור את העבודה על גבי מצבות.

מאחורי שתי הטענות מסתתרת הגישה כי יש לאפשר את עבודת ה' בכל מקום ובכל דרך. גישה זו כמובן מנוגדת להלכה, כפי שנפסקה, והיא מנוגדת לדרכו של דוד המלך. לכן כחלק ממרדו, בנה אבשלום בעמק המלך, בנקודת המפגש של גיא בן הנום עם נחל קדרון, מצבה והזמין את המזדהים עם שיטתו לנסך עליה נסכים, לשם שמים. המצבה הנזכרת בעניין אבשלום איננה קשורה לקבר ולקבורה, היא דרך של עבודת השם שהייתה אהובה על האבות ונאסרה על הבנים, במתן תורה.

פסוק זה מסכם את המרד ואת שיטת אבשלום - בן סורר ומורה, מורד באביו מולידו ומורד באבינו שבשמים, נותן התורה.

(עוד בנושא זה, הרחבות והוכחות יתפרסם בקרוב בספרי 'צפנת שמואל' – מלכות דוד, שיצא לאור בע"ה, בחודשים הקרובים).

הבה נתפלל כי השורש 'נ.צ.ב' יופיע בדורנו רק מתוך אחדות של כלל ישראל, ולא במשמעויות המרדניות שנתן לו אבשלום.