שנת תש"ף| שבת פרשת וילך

השרש 'נ.צ.ב' משמעותו נוכחות שכינה - השכנת שכינה - מצב של "דִּרְשׁוּ ד' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב".

כך הסברנו בדברינו לפרשת נצבים תשס"ב ובדברינו לפרשת נצבים תשע"ט.

בין ראש השנה ליום הכיפורים, אנו עוסקים בכמה פרשיות חשובות, שכל אחת מהן מהווה ציון דרך חשוב בתולדות האומה.

בקריאת התורה של ראש השנה עסקנו בהולדת יצחק.

עליותיו של משה רבנו להר סיני, הראשונה - לקבלת התורה והלוחות הראשונים, והשנייה - לבקשת הסליחה והירידה עם הלוחות השניים, בוודאי קשורות ליום הכיפורים.

נתייחס למאורעות ונביא בדברינו ראיות נוספות לכך שזו המשמעות של הופעת השורש 'נ.צ.ב'.

כאשר הקב"ה שולח לאברהם את הבשורה על הולדת יצחק, לכ"ע, אברהם זוכה לביקור של השכינה:

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית י"ח א-ב).

כיוון שמדובר במעמד של השכנת שכינה, ברור מדוע התורה מדגישה ששלשת המלאכים: נִצָּבִים עָלָיו.

כשיעקב אבינו מגיע אל לבית אל - 'שער השמים', הכתוב מבליט זאת כך:

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:... וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (שם כ"ח יב-יח).

אין כל ספק שמדובר בנוכחות וגילוי שכינה במקום, לכן ברור מדוע הכתוב מדגיש: מֻצָּב, נִצָּב, מַצֵּבָה.

כאשר מרים זוכה לנבואה ויודעת שאחיה הקטן, משה, הוא מושיען של ישראל, הכתוב מתאר את המצב כך: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (שמות ב' ד).

זו הסיבה שחז"ל כל כך הדגישו: "אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור - עמד אביה וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי, היכן נבואתיך? היינו דכתיב ותתצב אחתו מרחק לדעה - לדעת מה יהא בסוף נבואתה" (מגילה דף יד ע"א) חז"ל חזרו על הרעיון שוב: "א"ר יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר; ותתצב - דכתיב: "וַיָּבֹא יְקֹוָק וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל" (שמואל א ג' י)" (סוטה יא ע"א).

גם בתיאורי מעמד הר סיני והמאורעות שהתרחשו בעקבותיו, מצינו הדגשה כזו:

"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שם י"ט יז).

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כ"ד ד).

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר" (שמות ל"ג כא).

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר" (שם, ל"ד א ב).

אין צורך להכביר במילים כדי להסביר שמעמדים אלה הם מעמדים של גילוי ונוכחות שכינה, לכן שרש זה שזור בכתוב בהבלטה מרובה.

לסיום דברינו נביא עוד שתי ראיות מדברי הנביאים. כשהנביא עמוס מתאר בקיצור מעשה מרכבה שמשמעותו גילוי שכינה, אלו דבריו: "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס ט' א).

לכן חז"ל למדו שהשכינה שורה בבית הדין מהפסוק: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פ"ב א).

בין כסה לעשור, הבה נתפלל כי נזכה לגילוי שכינה והשכנת שכינה בכל

 פעולותינו להפצת התורה.