שנת תש"ף| שבת פרשת ויגש

חמדת דף היומי: קבורת חלק קטן מהמת

בגמרא שאותה נלמד השבוע (ברכות דף ה עמוד ב) מסופר כיצד רבי יוחנן שאיבד עשרה בנים ל"ע, היה מסתובב עם עצם מבנו העשירי, ואיתה היה מנחם אבלים. יש להקשות על גמרא זו, כיצד רבי יוחנן היה מסתובב עם עצם מבנו המת, והרי עצם מן המת צריכה קבורה?

רש"י בסוגייתנו (ד"ה דין גרמא ) כתב שמדובר בגמרא בעצם קטנה, בשיעור של פחות מכשעורה. יש שתי אפשרויות להבין את דבריו. א. רש"י התכוון לפתור את בעיית הטומאה שיכולה להיווצר אם הוא מסתובב עם עצם כשעורה, שמטמאה בנגיעה.

ב. רש"י התכוון לפתור בכך את בעיית הקבורה, ולומר שעצם בשיעור פחות מכשעורה אינה צריכה קבורה. לצד זה יש קשר בין חיוב הקבורה לבין הטומאה שחלה על חלק מהמת (כך הבין הקול מבשר א, ע). רשב"ם (בבא בתרא קטז ע"א ד"ה דין גרמא) כתב שנשארה בידי רבי יוחנן שן מבנו המת, ואותה היה מראה לאבלים לנחמם, וכתב ששן מהמת אינה מקבלת טומאה. כך גם הריטב"א (ב"ב שם ד"ה דין גרמא) כתב שמדובר בשן שאינה מטמאת. אך הוסיף פירוש מעניין ומקורי שמדובר בעצם של בהמות, שהוגשה לשולחן בסעודת ההבראה על הבן העשירי, וכלל לא מדובר בעצם של בנו שצריכה קבורה (וכן כתב גם בראבי"ה) והוא היה שומר את עצם מהבהמה שנאכלה בסעודות ההבראה ובה היה משתמש על מנת לקיים את מצוות ניחום האבלים.

מהרמב"ן (חולין קכב ע"א ד"ה ודאמרינן) נראה שהבין שכוונתו של רשב"ם הייתה לענות על השאלה כיצד רבי יוחנן נהנה מאבריו של מת שאסור בהנאה. הרמב"ן עצמו הסביר שלדעתו אין זו קושיה משום שרבי יוחנן כלל לא נהנה משימוש באיבר של המת, אלא רק הראה אותו לאנשים.

דבר דומה נראה שניתן ללמוד מדברי התוספות בתענית (טז ע"א ד"ה אפר מקלה) שכתב שבתעניות היו מניחים על הראש אפר העשוי מעצמות אדם על מנת להזכיר את עקידת יצחק, ועל התוספות קשה כיצד לא קברו את העצם שממנה לקחו את האפר, ואם עצמות נשרפו, מדוע לא קברו את האפר? היעב"ץ (בחידושיו לש"ס) והקרן אורה (שם) כתבו שדברי תוספות הם תמוהים ויש לדחות אותם מההלכה. ובשו"ת עמק הלכה (א, נ) כתב שאכן היו קוברים את האפר לאחר ששמו אותו בראש האנשים.

תוספות יום טוב (שבת י, ה) כתב שיתכן שיש חיוב לקבור רק כמות של יותר מכזית מהמת, אבל פחות מזה, אין חיוב לקבור. המשנה למלך (אבל יד, כא) כתב שמן הדין  החיוב לקבור הוא את ראשו ורובו של מת, אלא שיש איסור הנאה מהמת גם על פחות משיעור זה. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ג יור"ד כב) הביא משו"ת קול לוי שכתב שלאחר שקברו חלק מהמת, אפשר שלא לקבור מיעוטו, ובחלקים אלו מהמת היו משתמשים להכנת האפר לשימוש בתעניות. אלא שהוא דוחה את דבריו משום שלדעתו ברגע שחלה חובת קבורה על כל המת הרי שהיא חלה על כולו, וגם אם מוצאים לאחר מכן חלק מהמת שלא נקבר, הרי שכיון שחלה על כולו חובת קבורה היא חלה גם על כל חלק מגופתו. הדין שדיברו עליו התוספות יום טוב והמשנה למלך עוסק במקרה שבו נמצאו רק חלקים מהמת, והם אינם חייבים בקבורה. לדעתו התוספות בתענית עסק בעצמות גוים ולא בעצמות יהודים, ולכן אין שאלה על חובת הקבורה. אמנם גם לדבריו אפשר לתרץ שמדובר באופן שהעצם הזו היא לבדה נשארה מכל המת, ואז גם לדבריו אין חובת קבורה. כך גם עולה מהפירוש שהביא רב ניסים גאון בשם רב שרירא ורב האי.

כיצד היה רבי יוחנן מנחם עם העצם?

הרמ"ה (ב"ב שם ד"ה א"ד) כתב שרבי יוחנן קבע את העצם בטבעתו והיה הולך איתה כמו חותם על מנת לנחם את האבלים ולומר להם שהוא הצדיק עליו את הדין והתנחם, כך גם הם, אל להם לשקוע באבילות. רב ניסים גאון (בסוגייתנו) כתב שנשאר לרבי יוחנן בן אחד, אלא שהוא שלח אותו לבבל ללמוד תורה ולא היה מצוי אצלו, לדבריו, יתכן שהוא שמר שן של הבן החי, כדי להראות שלמרות שנשאר לו בן אחד בלבד, הוא שלחו ללמוד תורה בבבל. מהמהרש"א (חידושי אגדות) נראה שלמד שהניחום הוא בכך שיש באיבוד הבן ייסורים של אהבה. על בסיס דברים אלו כתב האגרות משה (או"ח ו, מא) לאדם שאיבד את בנו הקטן, שאינו צריך כפרה, אלא אדרבה, זה שמת לו בן אלו ייסורים של אהבה ומכפרים על האדם. יש להסביר את הצורך של ר' יוחנן לנחם בצורה כזו כמו שכתב הרב אריה לוין (איש צדיק היה עמ' 119) "כאשר פוקד אסון את האדם הרי שמלבד צערו, אף אמונתו נפגמת במקצת. והמנחם את האבל, מלבד שהוא מעודדו ומשתתף בצערו, הוא גורם גם לחיזוק האמונה".

סיכום: במאמר הועלתה השאלה כיצד רבי יוחנן הסתובב עם עצם מבנו המת שלא נקברה. תשובות רבות ניתנו לשאלה זו:

א. שמדובר בעצם קטנה שאינה צריכה קבורה. ב. שמדובר בעצם של בהמה מסעודת ההבראה. ג. יתכן שמדובר על שן מבן שהוא חי. תשובות דומות יהיו לדברי התוספות בתענית הקובע שהיו מניחים אפר מעצמות אדם על ראשיהם בתעניות.

לשאלה זו יש השלכה על ההלכה, האם יש מצווה לקבור חלקים קטנים מן המת שנמצאו לאחר קבורתו, או שבמקרה שאלו הדברים שנמצאו מהמת, אין חיוב ומצווה לכך.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר