שנת תש"ף | שבת פרשת בהר בחוקותי

שו"ת במראה הבזק: שיעור ההרחקה בין קברי ישראל לקברי נוכרים

אוקלנד, ניו זילנד                    Auckland, New Zealand
תמוז, תש"ן

שאלה
תיאור מצב: בעיר אוקלנד (ניו זילנד) שני בתי קברות: הישן והחדש. בשניהם אין מחיצה המפרידה בין קברות היהודים לבין אלו שאינם יהודים.
בבית הקברות הישן, המרחק בין המצבות של יהודים ושל אלו שאינם יהודים, לעיתים פחות מחצי מטר. בבית הקברות חדש, בפיאה אחת שלו, ישנו כביש, המפריד בין החלקה היהודית לאחרות. וב2- הכיוונים האחרים שטח של כמה מטרים (דשא). אך בוודאי, פחות מ10- מטר.
ברצוני לציין את הדחק בו אנו נמצאים, מבחינת היכולת לכפות החברא קדישא המקומית, לעשות את הדרוש בנושא זה. לדעתנו, רובם (המכריע) אינם שומרי שבת וכשרות, וכמו כן הם חוששים מפני הגופים העירוניים המופקדים על בתי הקברות.
השאלה: מה הן מידות ההפרדה הדרושות ברוחב ו/או בגובה בין החלקות היהודיות — לאחרות? ומהו המינימום ההכרחי שעלינו לדרוש בכל תנאי מה"חברא-קדישא" — ברוחב ו/או בגובה? נשמח, כמובן, לקבל מראי מקומות מצורפים.

תשובה
שיעור ההרחקה בין קברי ישראל לעכו"ם, הוא ד' אמות¹ או מחיצה בגובה י' טפחים². המחיצה יכולה להיעשות, גם ע"י גדר חיה של צמחים צפופים בגובה י' טפחים³. שיעור האמה לענין זה הוא ארבעים ושמונה ס"מ⁴.
___________________________
¹ סנהדרין, דף מ"ו, ע"א, משנה, וגמרא שם דף מ"ז ע"א.
ע"פ פסקו של מרן הגר"ש ישראלי, עיקר ההוראה של הגליון מהרש"א (שו"ע יו"ד, סימן שס"ב, סעיף ה') להרחיק ח' אמות, מבוססת על ההלכה שתפוסת המת ד' אמות. וע"כ בשני מתים הווי ח' אמות. אכן כל עניין תפיסת ד' אמות שמקורו בסוטה, דף מ"ד, ע"א, מבואר שם ברש"י, וכן יוצא ברור מעצם הסוגיא שהיא "כדי שלא ירגילו ליקרב לו, ויהא סבור שלא האהיל, ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה", דמשו"ה כשניכרות המחיצות, אין צורך בד' אמות. ואפילו אי נימא שאמנם עיקר השיעור שנקבע הוא מצד שמא יאהיל, אך כעת נקבע שיעור זה כקבוע לתפיסת הקבר, וכן נראה מלשון הדרישה שהובא בש"ך יו"ד, סימן שע"א, סקי"ח וז"ל שם, "מכאן מוכח דאפילו תוך ד"א של מת המונח לפנינו, אסור לקרב בהם משום דתופס ד"א, או משום גזירה, שמא יגע במת עצמו וכו'". מכל מקום שיעור כפול לשניהם אין לנו, שמי שנקבר ראשון, קנה תפוסת ד"א, ואין זה שנקבר בצדו אחריו יכול לתפוס בד"א שלו, ונמצא שאינו קבור בד' אמות של הראשון.
ותו, דמאחר שזה ברור, כנ"ל שיסוד ד"א מעיקרו הוא מצד שמא יבואו להאהיל עליו, וזה שייך רק בישראל, וכן בישראל מומר, דבו עסק הגליון מהרש"א שכן דיני טומאה שלו הם כדין ישראל, על כן שייך לדון גם בו גדר תפיסת ד"א, משא"כ עכו"ם ממש, דעיקר ההלכה היא כפסק הרמב"ם (פ"א מהלכות טומאת מת, הי"ג, וכן בשו"ע יו"ד, סימן שע"ב, ס"ב) שלא שייך בהם עיקר דין תפיסת ד"א, וממילא לא שייך בו גם המסתעף מזה, א"כ בזה אפילו לפי הגליון מהרש"א, אין מקום להחמיר רק בריחוק ד' אמות. וע"ע בשו"ת אג"מ יו"ד, חלק ב', סימן קנ"ב, ובחלק א', סימן ק"ס. ובשו"ת אמרי יושר, ח"ב, סימן י"ג, שאינם מחלקים, ודורשים הפרדה של ח' אמות. ע"כ במקרה שאין בעיית מקום, יש להרחיק ח' אמות.
² שו"ת אג"מ יו"ד, חלק ב', סימן קנ"ב וסימן קל"א. ובחלק ג', סימן קמ"ו, ובשו"ת ציץ אליעזר, חלק ט"ז, סימן ל"ו. ובחלק אבן יעקב (בתוך שו"ת ציץ אליעזר חלק ה'), סימן כ"ו. בשו"ת מנחת אליעזר, ח"ב, סימן מ"א כתב, שהמחיצה צריכה להיות אף במעבה הקרקע (והציץ אליעזר כתב שלכתחילה יש לחוש לזה). אך בשו"ת שבט הלוי, ח"ז, סימן קצ"ג, חלק עליו, וכן משמע מהאג"מ שהובא לעיל שכתב שבמחיצה סגי. ולא מזכיר שהמחיצה צריכה להיות במעבה הקרקע.
³ שו"ת ציץ אליעזר, באבן יעקב שם, סימן כ"ו, ס"ק י"א.
⁴ ע"פ הכרעת המשנ"ב, שו"ע או"ח, סימן רע"א סע' י"ג בבאור הלכה ד"ה של רביעית.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר