שנת תשפ"א | שבת פרשת מקץ

הלכה פסוקה: אחריות עובד שהשאיר רכב של המעסיק מונע והרכב נגנב

תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

'ארץ חמדה גזית' עפרה / תשרי תשפ"א / תיק 80088

דיינים: הרב עמוס ראבילו, הרב יאיר וסרטייל, הרב ישועה רטבי

המקרה בקצרה:
התובעת הינה עמותה שמפעילה סניפים ברחבי הארץ, הנתבע עבד אצל התובעת כרכז, וקיבל ממנה רכב לצרכי עבודתו. הוסכם כי הוא יוכל להשתמש ברכב גם לשימושו הפרטי, והוא השתמש ברכב לצרכיו. יום אחד הוא הגיע לנגרייה והשאיר את הרכב מונע מחוץ לנגרייה ללא השגחה, ולאחר כמה דקות הרכב נגנב. התובעת הגיעה לפשרה עם חברת הליסינג לה הרכב היה שייך לפיה התובעת תשלם רק 20,000 ₪ עבור הרכב. כעת התובעת מבקשת שהנתבע יחזיר לה את הסכום הזה. בנוסף היא דורשת ממנו פיצוי בסך 5000 ₪ עבור הציוד שהיה ברכב - מחשב נייד וטלפון נייד. לטענת התובעת יש לחייב את הנתבע בעלות מכשירים חדשים.
לטענת הנתבע אין לחברה כל תביעה כלפיו, משום שמי שחתום על החוזה מול חברת הליסינג הוא עובד אחר מטעם החברה. בנוסף אילו היה יודע שיש לשלם על הרכב במקרה של גנבתו כשהוא מונע, היה נזהר יותר. כמו כן כיון שבחוזה נכתב כי הוא חייב לשלם במקרה של תאונה רק עלות את ההשתתפות עצמית, הרי שאחריותו מוגבלת לעלות ההשתתפות העצמית גם במקרה זה, ואין אפשרות לחייבו יותר מזה (וכמו שנאמר בשו"ע חו"מ רצא, ד לגבי מפקיד שאמר לשומר שהערך של החפץ נמוך יותר). לסיום, טען הנתבע יש מנהג מדינה שהמעסיק נושא בחובות מעין אלו, ולכן על המעסיק לשאת בנזק זה.

פסק הדין: על הנתבע לשלם לתובעת עבור הנזק שנגרם לה בסך 20,000 ₪ ובנוסף עבור עלות מחשב וטלפון נייד משומשים. בית הדין ביקש מהתובעת להתחשב בנתבע ולפרוס את הסכום לתשלומים רבים ככל האפשר.

נימוקים בקצרה:
א. השארת רכב מונע ללא השגחה נחשבת לנזק
הנתבע השאיר את הרכב כשהוא מונע ולא נעול וללא השגחה. הדבר עומד בניגוד לתקנת התעבורה (74ב) שקובעת כי אסור להעמיד רכב עם מפתח ללא השגחה. ובנוסף השארת רכב ללא השגחה במקום זה נחשבת לפשיעה, משום שזה נחשב כמקום שאינו משתמר. על כך פסק נתיבות משפט (רצא, ז) שמעשה כזה נחשב ממש כנזק. בדומה לכך כתבו חידושי הרי"ם (כתובות קז) ובשו"ת אגרות משה (ב, נו) שלהוציא חפץ למקום שהוא מופקר לגנבים נחשב כנזק לחפץ.
לסיכום: השארת חפץ במצב שבו הוא עלול להגנב נחשבת כנזק לחפץ.

ב. הגדרת מעמדו של הנתבע
בשולחן ערוך (חו"מ שו, א) פסק ש"אומנים שומרי שכר הם", כלומר, אדם שמקבל חפץ לתיקון במסגרת עבודתו, נחשב לשומר שכר. ישנה מחלוקת לגבי שכיר אם גם הוא נחשב לשומר שכר (סמ"ע וש"ך שם, ס"ק א). במקרה זה בו העובד השתמש ברכב לשימושו האישי, ברור שהוא נחשב לכל הדעות כשומר שכר על הרכב, משום שיש לו הנאה נוספת מהחפץ, מעבר לכך שהרכב משמש אותו לעבודה.
בכל מקרה, יש להגדיר את השארת הרכב מונע כפשיעה בשמירה, ולכן גם אילו הוא היה שומר חינם הוא היה חייב.
אשר על כן הנתבע הוא בגדר שומר שכר, והמעשה שעשה מחייב אותו בתשלום גם אילו היה שומר חינם.

ג. טענת הנתבע שלא ידע שהוא אחראי לשלם יותר משיעור השתתפות עצמית
הנתבע טען שלא ידע כי הוא עלול לשלם על הרכב יותר משיעור ההשתתפות עצמית. והוא דימה זאת לדין "נתן מטבע של זהב [לשומר], ואמר שהוא של כסף" (בבא קמא סב ע"א) לגביו נאמר בגמרא שהשומר חייב לשלם לפי שיעור האחריות שקיבל על עצמו ולא לפי הנזק בפועל.
טענת הנתבע נדחית מכמה סיבות: א. ניתן לחייב על השארת רכב מונע ולא נעול גם מדיני נזיקין, שבהם לא מתקבלת טענה זו של אי ידיעת הערך (בגמרא שם; שולחן ערוך חו"מ רצא, ד; פתחי חושן נזיקין י, כ). ב. במקרה שלפנינו הנתבע ידע מה ערך הרכב, וידע שאם תהיה פשיעה גמורה הוא יתחייב בכל הסכום. אלא שהיה סבור כי לא יגיע למצב שכזה. ג. הפטור המוזכר בגמרא שם הוא בעיקרו במקרה של הטעיה, כשהמפקיד אמר לשומר שמדובר בכלי בעל ערך אחר, ולא במקרה שבו השומר טעה מעצמו. וכפי שכתב קצות החושן (רצא, ד) יש אומרים שאם השומר ראה את החפץ הוא מתחייב במלוא ערכו. גם החולקים, כתבו שפטור רק כאשר ערך החפץ שונה ממה שנראה. לעומת זאת, כאן ערך הרכב ניכר לעין.
לפיכך, טענת הנתבע שלא ידע שיתחייב ביותר משיעור ההשתפות העצמית נדחתה.

ד. האם יש מנהג שהמעסיק צריך לממן את הנזקים של עובדיו?
בית הדין דחה את טענת הנתבע כי יש מנהג מדינה שמעסיק סופג את ההוצאות שנגמרו עקב רשלנות עובדיו. לכאורה מנהג המדינה נובע מסעיף 13 לפקודת הנזיקין שמטיל אחריות על המעסיק לנזק שגרם עובד שלו במסגרת העבודה. אולם במקרה זה נסיעת העובד היתה לצרכים אישיים, ונעשתה ברשלנות. בכל מקרה אין ללכת אחרי דינא דמלכותא במקום שהוא נגד דין תורה.

ה. האם המעסיק צריך לנהוג לפנים משורת הדין ולפטור את העובד?
המקור לפטור מנזיקין לפנים משורת הדין, הוא מהסיפור בגמרא (בבא מציעא פג ע"א), שם נכתב שרב אמר לרבה בר בר חנן לשלם לפועלים ששברו חבית שלו לפנים משורת הדין. וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ דש, א). נתיבות המשפט (שם ס"ק א) סייג את דברי השולחן ערוך אך ורק למקרה שבו יש חשש שאנשים יימנעו מלקבל על עצמם עבודה זאת אם לא יפטרו אותם מלשלם על נזקים, כמו בעבודת סבלות. אמנם, ערוך השלחן (חו"מ שלא, ז) כתב שעל המעסיקים הישרים לקבל על עצמם את נזקי העובד.
אולם, במקרה זה בו העובד פשע והנזק אינו קטן, אין פטור על בסיס גמרא זו.

ו. שומת חפץ משומש
התובעת ביקשה לחייב את הנתבע בתשלום על מחשב נייד וטלפון נייד חדשים, זאת משום שזה הנזק שנגרם להם לטענתם. אולם, נתיבות המשפט (קמח, א) חידש שאין לחייב על נזק לחפץ, אלא אם כן מדובר בחפץ שניתן למוכרו בשוק. לעומתו הערך ש"י (חו"מ שפו) חלק על נתיבות המשפט וסבר שיש לשלם כפי ערכו של החפץ גם אם לא ניתן למוכרו.
במקרה זה אין מחלוקת, כיוון שניתן למכור ולקנות מחשבים וטלפונים ניידים משומשים, ולכן אין לחייב את המזיק ביותר ממה שהזיק. 

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר