שנת תשפ"א | שבת פרשת בלק

הלכה פסוקה: נזקי רעש בשל שיפוץ

תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

'ארץ חמדה גזית' ירושלים / חשוון תשע"ג / תיק מספר 72095 

דיינים: הרב דניאל מן, הרב סיני לוי, הרב אריה כ"ץ 

המקרה בקצרה: התובע והנתבע הם שכנים בבית משותף, התובע השכיר את דירתו לשוכרים שאחד מהם רופא. הנתבע שיפץ את דירתו במשך כשמונה חודשים. עקב השיפוצים והרעש שהם גרמו התלוננו השוכרים של הנתבע על הרעש, ובכלל זה, השוכרת שעובדת מהבית, והשוכר שהוא רופא התלונן שאינו יכול לנוח לאחר שעבד במשמרת לילה. התובע הפחית לשוכרים 6,750 ₪ מדמי השכירות בגלל הרעש ונתן להם הנחה נוספת בסך 600 ₪. התובע מבקש שהנתבע ישלם לו את מה שהתובע הפסיד מדמי השכירות בגלל הרעש.
הנתבע טען שאכן היה רעש ובכל זאת הוא פטור. לדבריו, מי שגר בבית משותף יודע שיהיו שיפוצים מדי פעם, ועל דעת זה הוא מתגורר בבניין. בנוסף הוא טען שהתובע נתן את ההנחה לשוכרים על דעת עצמו והנתבע אינו אחראי לכך. כמו כן, הנתבע ביצע כמה עבודות למען הבית המשותף בשווי כמה אלפי שקלים. 

פסק הדין: הנתבע ישלם לתובע 2,500 ₪. 

נימוקים בקצרה:
1. האם היה על התובע להפחית את שכר הדירה לשוכרים שלו
השיפוצים שהתקיימו, גרמו לרעש ולכלוך. אין חולק שהעבודה התקיימה בשעות הרגילות, אולם השוכרים שעובדים מהבית, או זקוקים למנוחה בבית, לא זכו לשעות השקט אותם הם היו צריכים.
לאחר עיון בפרטי המקרה, בית הדין סבר שהתובע היה צריך לפצות את השוכרים בהפחתת דמי השכירות. משום שהשוכרים קיבלו דירה שאיכות החיים בה היתה נמוכה ממה שהם והמשכיר ציפו שתהיה. ניתן לראות ביטוי לזה בכך שהשוכרים הבאים קיבלו הנחה בדמי השכירות.
אמנם בשולחן ערוך (חו"מ שיב, יז) נפסק שנזק שנגרם לדירה שכורה בזמן השכירות אינו מהווה הצדקה להפחתת התשלומים. אולם, בפסק דין ארץ חמדה גזית תיק 70068, בית הדין הראה שדבר זה אינו מוסכם להלכה. בכל מקרה במידה והנזק היה כבר בזמן שהשוכר שכר את הדירה, על המשכיר לפצות את השוכר מדין מקח טעות או אונאה. במקרה זה השיפוץ החל לאחר הארכת השכירות, אבל עוד קודם הארכת השכירות היה ידוע שיתבצע שיפוץ, אם כי לא היתה ידועה חומרת הפגיעה באיכות החיים, לכן נראה שיש להגדיר את הסכם השכירות כמקח טעות, ולכן היה על התובע להפחית את דמי השכירות.  

2. דין אונאת ממון בשכירות בית שיש בו בעיות
לכאורה היה מקום לדון האם חל על הסכם השכירות דין אונאת ממון, שפירושו שכאשר יש פער של יותר משישית בין מחיר העסקה למחיר השוק – העסקה בטלה. אלא שהלכה פסוקה היא שאין אונאת ממון בקרקעות, ובכלל זה גם בשכירות קרקע (שולחן ערוך חו"מ רכז, לה).
למרות זאת, כיון שהסמ"ע (שם ס"ק נא) כתב שאף שאין דין אונאה, הרי יש איסור להונות את חבירו בדמי הקרקע. כפי שכתב הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, יד, הובא בפתחי תשובה סימן רכז, ס"ק כא) לכן צדק התובע שרצה להחזיר חלק מתשלום השכירות לשוכרים, על מנת שלא לעבור על איסור אונאה, וכדי לצאת ידי שמים (פתחי חושן אונאה י, הערה ו).

3. אחריות הנתבע לנזקי התובע
הנתבע טען שהוא אינו אחראי להפסד של התובע משתי סיבות: א. מי שמתגורר בבית משותף עושה זאת על דעת זה שיתכן ויהיו שיפוצים ורעש. ב. התובע היה רשאי להתנגד לשיפוץ, והוא לא עשה זאת.
בית הדין קיבל את טענת התובע וקבע כי השיפוץ נעשה כדין והתובע ידע עליו ושתק, ולכן לכאורה מחל על קיומו ועל הנזק שגרם לו. כפי שכתב בשולחן ערוך (חו"מ קנה, לה) שאדם שלא מחה על שימוש ששכנו עשה בתוך חצירו וגרם לנזק אצלו – מחל על כך. אמנם היה מקום לומר שכיון שמדובר כאן בנזקי רעש, הרי בדבר כזה אדם לא מוחל אף פעם (שם, לו). אלא שמדובר כאן על רעש זמני, ולא קבוע, ולכן רעש כזה אינו נחשב לרעש שאין לו חזקה (שם), ושתיקה אכן מהווה מחילה. 

4. חיוב מכוח פשרה
בית הדין סבר שבמקרה זה כיון שהתובע ניזוק עקב מעשיו של הנתבע, יש עליו חובה לצאת ידי שמים. אמנם, התובע אכן נהג כך כאשר פיצה את כל דיירי הבניין והחליף את תיבות הדואר. אך לדעת בית הדין עליו לפצות יותר את התובע שנפגע יותר ממעשיו. לכן, במסגרת הסמכות להכריע בדרך של פשרה, בית הדין חייב את הנתבע בכשליש מהנזק שנגרם לתובע, סך הכל 2,500 ₪. 

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר