שנת תשפ"א | שבת פרשת ואתחנן

ארץ אגדה: מדוע שלח משה מרגלים

בספר דברים (א, כב-כג) מספר משה שבני ישראל רצו לשלוח מרגלים, והדבר הוטב בעיניו:
"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:"
פרשת 'שלח לך' שבספר במדבר מקצרת ופותחת "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן..." (במדבר יג, ב). המילה "לְךָ" מיותרת ומורה שהשליחות נועדה לצרכים של משה, וד' אישר את בקשת משה לשליחת המרגלים (וכן פירש רש"י לפי מסכת סוטה לד,ב). ויש לברר מדוע סבור היה משה ששליחת המרגלים תועיל לו? 

בערבוביא
הספרי (דברים שם) מדייק בלשון תורה, שכאשר בני ישראל באו לפני כן אל משה בבקשה הגונה, הם באו אליו בצורה מסודרת, כאשר הצעירים נשארים מאחור ומכבדים את הזקנים לבוא אל משה, והזקנים מכבדים את ראשי השבטים לפתוח ולדבר עם משה – "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם..." אך כאן בבקשה לשליחת המרגלים נאמר "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ", ומבאר הספרי שהם באו "בערבוביא - ילדים דוחפים את הזקנים זקנים דוחפים את הראשים".
נראה שמשה הבחין שיש בבני ישראל קבוצות שונות שאינן נוהגות כבוד זה בזה, אלא שהן התאגדו לבוא מולו בדרישה לשליחת מרגלים, דרישה שמביעה חוסר ביטחון בדרך שד' מתכנן עבורם לכבוש את הארץ. ומשה שהבחין בחלוקה לקבוצות רצה להפריד בינן, ולגייס חלק מהעם שיהיה עימו וירצה להיכנס לארץ.
בזוהר (במדבר דף קנח,א) מובא שהנשיאים פחדו שאם יכנסו בני ישראל לארץ, משה ימנה נשיאים אחרים תחתיהם, וכדי שלא לאבד את נשיאותם הם הוציאו את דיבת הארץ. מסתבר שגם משה שיער שהנשיאים יצאו עם דעה מוקדמת זו לשליחות, והיא תשפיע על מסקנות הריגול שלהם, והם יחזרו ויפחידו את העם מפני המלחמה. משה היה צריך לבחור למשימה הזו אנשים שיהיו מוסכמים גם על ידי העם, כדי שהעם ייתן אמון בדבריהם. האנשים המוסכמים האלו היו בעלי מעמד מכובד, ומשה שיער שהם ירצו לשמור על הכבוד שהיה להם במדבר, ויחששו שמא יאבדו אותו כשיכנסו בני ישראל לארץ, ולכן הדעה המוקדמת שלהם תשפיע על מסקנותיהם והם יפחידו את העם מפני המלחמה.
אלא שמשה רצה לגייס לטובתו את הצעירים, את אותם "ילדים" שדחפו את הזקנים ואת ראשי העם לבוא עימם אל משה בתביעה לשלוח מרגלים. ומשה תיכנן להפריד בין הקבוצות על סמך כך שהתאוות של הצעירים שונות מתאוות המבוגרים. 

התאוות השונות
בפרקי אבות מובא (ד, כא): "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". גם "הכבוד" הוא סוג של "תאווה", אך התנא מבדיל בין התאוות האלו. "התאווה" באופן סתמי מתייחסת לתאווה למותרות גשמיות (מאירי), ואילו "הכבוד" מתייחס לתאווה המוכרת שאינה גשמית. התאוות הגשמיות הן חזקות ככל שהאדם צעיר, אך ככל שהאדם מתבגר הן נחלשות אצלו ואילו תאוות הכבוד נותרת כפי שהיא ופעמים שאפילו מתגברת. בפרשת בהעלותך מסופר שלבני ישראל נמאס מלאכול את המן והם התאוו למאכלים גשמיים (במדבר יא, ד-ה): "...הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה... מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". משה רצה לגייס את תאוות המאכלים לטובתו, הוא ידע שפירות ארץ ישראל משובחים וגדולים, והוא רצה שהמרגלים יחזרו למדבר עם פירות מארץ ישראל. ואז הצעירים שרוצים לספק את תאוות האכילה שלהם ויראו את הפירות המשובחים ירצו להיכנס לארץ, והם לא יקשיבו למרגלים שיחזרו ויפחידו אותם מן המלחמה. התכנית הזו של משה ניכרת גם מתוך התדריך שהוא נתן למרגלים, וכדלקמן.

וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ
בספר דברים מסופר שבני ישראל רצו לשלוח משלחת ריגול למרות צבאיות. אך בפועל (בפרשת שלח) בתדריך שמשה נתן למרגלים הוא הדריך אותם לריגול שמטרתו העיקרית היא לראות את מעלת הארץ, אלא שבנוסף לכך הוא נועד למטרות צבאיות (במדבר יג, יח-כ):

"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:"

משה מקדים בדבריו את המטרה של בדיקת מעלת הארץ על פני מטרת הבדיקה הצבאית, ולבסוף הוא מסיים רק במטרת בדיקת מעלת הארץ והוא אף פוקד עליהם: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ". משה ראה בנבואתו שהמרגלים יצטרכו להתאמץ כדי להביא את פירות הארץ למדבר, וכפי שאכן מסופר לבסוף: "וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים".
משה הוסיף את האות יו"ד לשמו של יהושע כדי שד' יהיה בעזרו, וכך יינצל יהושע ממכשולים רבים ובין השאר גם מעצת המרגלים, והוא סמך על יהושע משרתו שלא יפחיד את העם מפני המלחמה. משה תיכנן שהמרגלים יחזרו למדבר ויביאו איתם את פירות הארץ, והוא ידע שהמרגלים יוסיפו דברים ויפחידו את העם מן המלחמה, אך הוא תיכנן שיהושע יסתור את דבריהם ויאמר שאפשר להילחם ביושבי הארץ ולנצחם. משה ציפה שהצעירים שמתאווים לאכול פירות גשמיים יאמינו ליהושע ולא למרגלים שפוחדים לאבד את נשיאותם. בתחילה פעלה תכניתו של משה כצפוי, וכדלקמן 

השלב הראשון של חזרת המרגלים
בשלב הראשון תכניתו של משה פעלה כצפוי:

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם..."

 המרגלים הראו לכולם את הפירות הענקיים, ואמרו למשה שהוא צדק והארץ זבת חלב ודבש ופירותיה מעולים. אלא שלאחר מכן הם הוסיפו וסיפרו שיש שם ערים בצורות וילידי ענק והפחידו את העם ממלחמה.
ובשלב הזה כלב הכחיש את דברי המרגלים ואמר שאפשר לנצח את יושבי הארץ. משה תכנן מתחילה שיהושע הוא זה שיכחיש את המרגלים, אולם שמח מאוד כאשר ההכחשה באה מכלב שלא היה מזוהה עם משה, ולא רק מיהושע שהיה מזוהה בתור משרתו של משה.
בשלב הזה היה ויכוח בין שני צדדים במשלחת, בין הצד של כלב ויהושע שאמרו שאפשר לכבוש את הארץ, לבין שאר המרגלים שפחדו לאבד את נשיאותם ואמרו שאי אפשר לכבוש אותה. והפירות היו לנגד עיני הצעירים שבעם שהתאוו לאכול פירות גשמיים, ומשה ציפה שהצעירים שבעם יצדדו בדברי יהושע וכלב וידחו את דברי הנשיאים. אלא שכאן ארע שלב שמשה שלא ציפה לו, וכדלקמן.

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ
המרגלים הבינו שמשה השתמש בהם למטרותיו שלו, והשתמש בהם בתור חמורים נושאי משא להביא את פירות הארץ כדי שהצעירים יראו את הפירות וירצו להיכנס לארץ. ואז חזרו בהם המרגלים הנשיאים מן הדברים שאמרו בהתחלה שהארץ היא 'זבת חלב ודבש', והוציאו את דיבתה:

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא..."

הם סיפרו שהארץ "אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". וכוונת דבריהם היא שכעת במחשבה שנייה הם נזכרו שבכל מקום שהם באו אליו הם נתקלו בהלוויה של מת. והם משערים שהפירות של הארץ הם רעילים ולכן הם גורמים למיתה מרובה. הם הבינו שמשה רצה להביא את הפירות למדבר כדי שהצעירים יראו את האוכל המפתה, וירצו להיכנס לארץ, ולכן הם השתמשו דווקא בשורש אכ"ל כדי להוציא את דיבת הארץ. והם אמרו לצעירים שבמחשבה שניה מתברר שהפירות שהם הציגו בפניהם הם 'אוכל מסוכן', וה'אוכל' הזה יאכל אותם, משום שזו ארץ 'אוכלת' יושביה.
מסתבר שדברי המרגלים אינם הגיוניים, משום שאם הפירות רעילים וגרמו למיתה בכל מקום שהם באו אליו, בסופו של דבר מספר יושבי הארץ היה צריך להיות מועט, והרי המרגלים מצאו בה עם רב. ומסתבר יותר הסבר חז"ל (סוטה דף לה, א) שהקב"ה דאג למרגלים ובכל מקום שבאו אליו היה נפטר האדם החשוב שבעיר, והתושבים היו טרודים בהלווייתו ולא היה להם זמן לחקור אחר המרגלים. אלא שהמרגלים שמחשבתם היתה רעה, ורצו לחזור בהם מהדברים הטובים שסיפרו מתחילה על שיבחה של הארץ ופירותיה, פירשו את הדברים לרעה, ואמרו שפירות הארץ הם רעילים והם אלו שגרמו למיתה מרובה, וזו 'ארץ אוכלת יושביה'.
יהושע וכלב ניסו לשכנע את העם שדבריהם הראשונים של המרגלים הם הנכונים, ומכיוון שטוב הארץ וטיב ה'אוכל' עמד במרכז הוויכוח, השתמשו גם הם בביטויים מעולם האכילה כדי לסמל את הניצחון הצפוי על יושבי הארץ: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָש... וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם...". כלומר, יושבי הארץ הם כמו לחם ונאכל אותם.
אלא שהשקר של המרגלים חדר גם לליבות הצעירים, והם לא האמינו ליהושע וכלב. ובסופו של דבר נכשלה תכניתו של משה לגייס את הצעירים לטובתו. כאשר משה תיכנן את שליחת המרגלים הוא שיער בדעתו, שהדעה המוקדמת של המרגלים תביא לכך שיפחידו את העם ממלחמה. אך הוא לא שיער בדעתו שהנשיאים ישקרו במצח נחושה. שהם יאמרו אמת על טוב הארץ בפני כל העדה ותכף ומייד יחזרו בהם וישקרו במודע בפני כל העדה. 

מדוע הסכים ד' שמשה ישלח את המרגלים
ד' הוא קורא הדורות מראש, והוא ידע שהמרגלים יחזרו בהם מדבריהם וישקרו, ואם כך מדוע הוא אישר את בקשת משה לשליחת המרגלים? נראה שתשובה לכך מצויה ברמב"ם במורה הנבוכים (ג, לב):

"שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, ... וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יולידו רך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות..."

הרמב"ם מבאר, שד' רוצה לפעול בעולם בדרכים שנראות טבעיות ככל האפשר, והדרך הטבעית לכיבוש הארץ היתה על ידי הדור החדש שיוולד במדבר ולא טעם טעמה של עבדות. ונראה שמשום כך הרשה ד' למשה לשלוח את המרגלים, על אף שידע מה יהיה סופה של השליחות הזו.
אמנם בפני בני ישראל היתה בחירה חופשית. אם היו בני ישראל מתגברים על האופי הכנוע שרכשו בתקופת העבדות הם היו זוכים לכך שד' יגביר בהם באופן ניסי את רוח הגבורה. אך משלא עמדו בנסיון הבחירה החופשית, ד' פעל עימם בדרכים טבעיות והדור החדש הוא זה שנלחם וכבש את הארץ.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר