שנת תשפ"א | שבת פרשת כי תצא

חמדת שנת השבע: היתר מלאכות להצלת הצמחייה, וכיסוח דשא

בשבוע שעבר הזכרנו שהתורה אוסרת בלאו רק את מלאכות הזריעה והזמירה. מלאכות קרקע אחרות אסורות מדרבנן בלבד. ברם, חז"ל התירו את עשיית המלאכות האחרות במצבים רבים, כלשון הרמב"ם:
ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו    (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה י)
במידה והימנעות ממלאכה מסוימת תפגע בצמחיה, חז"ל התירו את ביצועה (בלשון הגמרא, 'לאוקמי'). ניתן להבין את ההיתר הזה בשני אופנים:
א.     כמו בהלכות דרבנן רבות, חז"ל לא אסרו במקום בו ישנו הפסד משמעותי.
ב.     מראש חז"ל אסרו מלאכות של טיפוח ושיפור הקרקע, ולא אסרו את המלאכות שלא נועדו לשפר ולטפח, אלא רק להחזיק ולשמר את מה שכבר קיים.
לפי האפשרות הראשונה, מדובר בהיתר של איסור בכדי למנוע הפסד. לפי האפשרות השנייה, חז"ל מראש מעולם לא אסרו מלאכות שיפגעו בצמחיה, אלא רק אסרו מלאכות המשפרות אותה. בלשון הרמב"ם לכאורה ניתן להבין את שתי האפשרויות: מצד אחד, הוא אומר שהחשש הוא ש"תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה", כלומר התירו בכדי למנוע הפסד. מצד שני, לשונו הציורית עשויה להצביע על כך שלא יתכן שמטרת השמיטה היא להשמיד את היבול. היא נועדה לאפשר לכולם ליהנות מהיבול, לא לפגוע בכל עץ. כלומר, הגדרת המלאכות האסורות הן מלאכות המשפרות את הקרקע, ואילו מלאכות של תחזוק מעולם לא נאסרו.
ישנן מספר נפקא מינות בין שתי ההבנות הללו:
א.     האם ראוי לצמצם את השימוש במלאכות אלו? לפי האפשרות הראשונה, מדובר בהיתר משום הפסד, ובוודאי שראוי להימנע מניצול ההיתר במידת היכולת. לפי האפשרות השנייה מלאכות אלו מעולם לא נאסרו, ואין סיבה להימנע מביצוען ללא חשבון. החזון איש פוסק לאור הספק שעדיף להימנע מביצוע מלאכות אלו ככל האפשר (ובתנאי שהצמחיה לא תפגע, כמובן).
ב.     הצלת הפירות: המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות רנט) דן בשאלה אם היתר חז"ל משום הפסד מתיר להציל ממון שאין לו בעלים. אחת מראיותיו היא מכך שמותר לבצע את המלאכות האסורות מדרבנן בכדי להציל את פירות השביעית, למרות שפירות אלה מופקרים. הוא מניח שהצלת הפירות מותרת ללא הבאת ראיה לכך.
ברם, הנחה זו איננה פשוטה. הרב קוק, בספרו 'שבת הארץ', חולק על כך. הוא אומר שההיתר של חז"ל הוא להציל את הצמחייה של האדם, אך לפירות אין בעלים, ולכן אין היתר לעשות מלאכות להציל את הפירות.
מדברי שניהם משמע שיסוד ההיתר הוא היסוד הרגיל של הפסד מרובה, אלא שחולקים אם ההיתר של הפסד מרובה כולל הצלה של פירות שאין להם בעלים.
הרב טיקוצ'ינסקי חולק על ההנחה הזו. הוא אומר שההיתר אינו היתר של הפסד מרובה, אלא שחז"ל מעולם לא אסרו לשמר את הצמחייה שתהיה בריאה. לכן מותר לבצע מלאכות האסורות מדרבנן בכדי להציל את הפירות.
ג.      הצלת יופי הצמחייה: במשנת יוסף פוסק שמעולם לא הותר לשמר את נויו של העץ, אלא רק את בריאותו. הגרש"ז חולק על כך. הוא אומר שמלאכות שנועדו לשמר את הצמחייה מעולם לא נאסרו, וזה כולל את שימור נוים. כלומר, האיסור הוא לעשות פעולות של טיפוח, פעולות שיגרמו לצמיחה מוגברת. אך פעולות שאינן מיועדות לטיפוח מעולם לא נאסרו, וזה כולל פעולות של יצירת ושימור יופי הצמחייה.
בהתאם לכך, הרב שטרנבוך מתיר לכסח את הדשא בשמיטה. מטרת הכיסוח איננה לגרום לצמיחה מוגברת או להצלת הדשא, אלא לשמר את היופי של הדשא הקצר. כך הדין גם בגדר חיה: מותר לחתוך את הענפים בחיתוך לא מקצועי (כלומר, חיתוך שלא יגרום לצמיחה מוגברת) בכדי לשמר את צורת הגדר.
מן הדברים עולה גם חומרה: עדיף משמעותית לכסח את הדשא או לקצר את הגדר החיה לעתים קרובות בשמיטה! מדוע? כאשר לא גוזמים לזמן ממושך, צריכים לגזום את הענפים בצורה מקצועית, באופן שישמור על העץ. כאן יכולות לעלות שאלות של איזה גזם נועד להסיר ענפים ואיזה נועד לסייע לטיפוח עתידי. אך כאשר חותכים, או מכסחים את הדשא, לעתים קרובות, החיתוך נועד לשימור היופי בלבד, ובכך בוודאי שאין איסור.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר