שנת תשפ"ב | שבת פרשת תולדות

חמדת שנת השבע: 'פסיק רישא' בשמיטה

נשלחה אלי השבוע השאלה הבאה:

יונים מגיעות לאדן החלון של משפחה מסוימת. הם מבקשים לנקות את אדן החלון ממה שהיונים מותירים אחריהם - הדביונים. הגינה שלהם נמצאת תחת אדן החלון, כך שאם יפילו את זה לשם, זה יגרום לדישון הגינה.

מצד אחד, כוונתם היא לנקות את אדן החלון, ולא לדשן את הגינה. מצד שני, בפועל ניקוי זה יגרום לשיפור הגינה. האם פעולה זו מותרת בשמיטה?

אנו מכירים מושג דומה בהלכות שבת, הלוא הוא המושג של 'פסיק רישא'. אדם מבצע פעולה מסוימת, שמטרתה מותרת בשבת, אך תוצר לוואי הכרחי של מעשיו יגרום לתוצאה האסורה בשבת. האם דבר זה אסור גם בשמיטה?

במסכת סנהדרין (דף כו ע"א) מסופר על ריש לקיש שראה אדם זומר את כרמו בשמיטה. תלמידיו אמרו שיתכן והוא קוצץ עצים לצורך בית הבד שלו, ואינו מתכוון לזמור. ריש לקיש עונה בחידוד לשון "הלב יודע אם לעקל (דהיינו קורת בית הבד) אם לעקלקלות(כלומר, לחטא).

מן הדברים נשמע שחיתוך הענפים - הזמירה נעשית באופן שבהכרח מועיל לכרם, ואף על פי כן, אם כוונת לבו היא לחתוך את העצים לצורך השימוש בהם מלאכה זו מותרת.

בעלי התוספות (שם) מגבילים את ההיתר, ואומרים שריש לקיש לא היה יכול לזהות מרחוק בדיוק כיצד החיתוך נעשה. כוונת ריש לקיש היא שאם דעתו על השימוש בעץ, סביר שהחיתוך לא ייעשה בצורה מדויקת דיה להועיל לכרם. אך אם החיתוך נעשה באופן של זמירה, באופן שבאמת מועיל לכרם, החיתוך אסור.

החזון איש (שביעית סימן יט אות יד) מתלבט אם הכוונה היא שהתוצאה אסורה מצד עצמה, אך סביר שלא יגיעו אליה ללא כוונה, או שאם באמת אין שום כוונה לשפר את הכרם הפעולה מותרת, אך אם החיתוך נעשה באופן כל כך מדויק, קשה להאמין שהאדם לא חשב על כך שבחיתוך זה הוא גם משפר את הכרם.

למעשה האחרונים חולקים:

בעל תפארת ישראל וערוך השלחן אוסרים פעולות שיש בהם פסיק רישא של שיפור הקרקע, ואילו המהרי"ט אומר שאין איסור פסיק רישא בשמיטה.

מהי הסברא? מדוע בהלכות שבת ברור לכל שפסיק רישא אסור, ואילו בהלכות שביעית ההלכה שונה בעניין זה?

הרב יהושע משה אהרנסון (שעלה ארצה מפולין אחר השואה ונבחר לכהן כרב של פתח תקווה) בשו"ת ישועות משה (חלק ד סימן כה) מסביר כך:

בשבת התורה אוסרת כל מלאכה. כמובן שיש הגדרות מה כלול במלאכות ומה לא, אך התורה אינה מפרטת את המלאכות כדי שיהיה ברור שהנושא הוא "כל מלאכה".

כאשר אדם עושה פעולה מסוימת, וכתוצאה מפעולתו נעשית מלאכה, איננו יכולים להתעלם מכך שבפועל הוא עשה מלאכה. פעולתו כוללת את המלאכה, ועל כן פעולה זו אסורה. גם הפעולה הזו, שאיננה ממוקדת במלאכה, אך כוללת אותה, כלולה בהגדרת התורה האוסרת עשיית כל מלאכה ביום השביעי.

לגבי השמיטה התמונה שונה לחלוטין. התורה אוסרת מלאכות מסוימות מאוד. ישנו פירוט: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. רק ארבע המלאכות הללו נאסרו מן התורה. למדנו שחז"ל מסיקים מכך שרק האבות הללו אסורים מן התורה בשמיטה. הרב אהרנסון מסיק מכך דבר נוסף: רק ביצוע המלאכה באופן המכוון לעשיית המלאכה המסוימת אסור. מכיוון שאין כאן הגדרה רחבה של איסורי מלאכה, אלא הגדרה מוגבלת של המלאכה המאוד מסוימת, ממילא גם ביצוע המלאכה צריך להיעשות באופן מאוד מסוים כדי להיאסר.

מורנו ורבנו הרב שאול ישראלי (בספרו ארץ חמדה, הוספות לשער ב, אות ב) מוסיף רובד נוסף:

קצירה ובצירה אלו דברים שנעשים בשמיטה. אם התורה אומרת שיש להשתתף באכילת יבול השנה השביעית, בהכרח שהקרקע תצמיח, ובהכרח שיהיה קטיף. כפי שלמדנו, גם הכרחי שתהיה עבודה מסוימת שתעשה בקרקע, למנוע פגיעה בה. ולכאורה הדברים תמוהים: התורה אוסרת לקצור ולבצור, ובד בבד אומרת שיש לאכול מהקרקע?!

הרב ישראלי מסיק שהתורה איננה אוסרת את המלאכות מצד התוצאות שלהן, אלא אוסרת את הפגנת הבעלות על הקרקע על ידי העבודה בה. כל עוד הקטיף נעשה בשביל האכילה הסמוכה, אין בכך הפגנת בעלות; מותר לכל לקטוף ולאכול מהשדה! האיסור הוא רק אם הדברים נעשים באופן המפגין בעלות.

על כן, אומר הרב ישראלי, אם האדם מתכוון לעשות פעולה מסוימת, וכתוצר לוואי של הפעולה נעשית מלאכה בקרקע, אין בפעולה הנעשית בקרקע הפגנת בעלות, ולכן אין בכך איסור. עיקר הדבר הוא שלמרות הפעולות הללו, יישמר העיקרון ש"כי לי הארץ".

להלכה ולמעשה:

ביחס למלאכות האסורות מדאורייתא דרושים שני תנאים: א. מטרת הפעולה שונה ממטרת המלאכה. לדוגמא: מלאכת זמירה מוגדרת כחיתוך הענפים כדי לגרום לצמיחה נוספת של העץ. ישנם חיתוכים רבים שאינם עונים להגדרה זו: חיתוך ענפים כדי להשתמש בענפים; חיתוך הענפים החוסמים מעבר, שדה ראייה, וכדו'; חיתוך ענפים כדי לצורך נוי (לדוגמא בגדר חיה או דשא, בהם אין מטרה לגרום לצמיחה נוספת. אדרבה: אדם מעדיף שהדשא והצמחים יישארו באורך אחיד). ב. הפעולה נעשית בשינוי. ביחס לזמירה המשמעות היא שהחיתוך נעשה באופן שאינו מקצועי.

ביחס למלאכות האסורות מדרבנן אנו מקלים יותר, ואיננו דורשים את התנאי השני. בדרך כלל, אם מטרת הפעולה איננה המטרה החקלאית האסורה מדרבנן, הדבר ייעשה בשינוי מסוים בלאו הכי.

לצורך הדוגמא שלנו: מותר לנקות את אדן החלון ולפנות לגינה, מכיוון שאינו מגלה בכך בעלות חקלאית על הקרקע.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר