שנת תשפ"ב | שבת פרשת וארא

חמדת שנת השבע: אכילת פירות שביעית לפני הבשלתם המלאה

בשבועיים האחרונים למדנו על תפיסות מחשבתיות העומדות בבסיס איסור "לאכלה" – ולא להפסד. הצגנו שלוש תפיסות מרכזיות:

א.     תפיסת הקדושה שבפירות: פירות השביעית קדושים, אסור לפגוע בקדושה זו.

ב.     תפיסת ה"קידוש הקהילתי": פירות השביעית נועדו לשימוש משותף של כולם. כל פעם שאנו לוקחים מהשלחן הציבורי, עלינו להתחשב בכך שאכילתנו מונעת את שימושם של האחרים. אין בכך אמירה של הימנעות מאכילת פירות השביעית; זכותנו ואף מומלץ שנאכל מפירות אלו לשובע נפשנו. אך אם איננו מנצלים את הפירות כראוי, הרי שפגענו בזכות השימוש של האחרים באופן שאינו מוצדק.

ג.      תפיסת "שלחן גבוה": הקב"ה מזמין אותנו לאכול על שלחנו, על ידי כך שהוא מזכיר שהארץ כולה שלו, יד אדם לא תהיה שותפה ביצירת הפירות בשנה זו, וכולם מוזמנים לאכול מפריה ולשבוע מטובה. עלינו לכבד את המעמד המיוחד, ולא לנצל את מה שמוגש לנו שלא באופן לו הפירות מיועדים.

השלכה מעניינת אחרת לדיון היא שאלת אכילת פירות לפני הבשלתם.

המשנה במסכת שביעית (פרק ד משנה ז) שואלת "מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית". עצם השאלה מעניינת. מדוע שיהיה שלב בו אסור לאכול את פירות השביעית?

הר"ש אומר שיש כאן איסור הפסד. המהר"י קורקוס מקשה עליו – מדובר באדם האוכל את הפרי במלואו. מדוע יש כאן איסור הפסד?

אמנם חלק מן הפוסקים אומרים ששימוש שאינו מיטבי בפירות השביעית אסור מדרבנן, מפני שמצד אחד, יש שימוש בפירות, ואין הפסד, מצד שני ישנו הפסד באיכות השימוש. אך נראה שלפי התפיסה ב' ו-ג' שהצגנו לעיל ניתן להסביר את הדברים בצורה ברורה יותר.

לפי תפיסה ב', עלינו להתחשב בזכותם של האחרים בפירות. לפי תפיסה זו, איסור ההפסד אינו מבוסס על השאלה אם התייחסתי לפירות כראוי, אלא אם פגעתי בזכותם הפוטנציאלית של האחרים בפירות. מכיוון שלכל החברה יש זכות בפירות, אם הניצול של הפרט בפירות אינו מיטבי, הרי שיש בכך פגיעה בפוטנציאל הניצול של האחרים.

לפי תפיסה ג' יתכן והנושא הוא אחר. מכיוון שבשנה השביעית אנו מוזמנים לאכול מידו הרחבה של הבורא, יש לאכול את הפירות בצורתם האידיאלית. אחרת יש כאן זלזול בשלחנו של הקב"ה. בדומה לאיסור עבודת כהן בעל מום, או בהמה בעלת מום, מכיוון שבמקום הקודש צריכים להתרשם מגדלות, ולא מחוסר שלמות, כך גם יש לאכול את פירות השביעית בצורתם האידיאלית. אכילה בעודם בוסר אסורה, שכן זו אכילה בזויה. ניתן לדמות את הדברים לשבירת עצם מקרבן הפסח. בפסח עלינו לאכול כבני חורין, ועל כן אסור לשבור עצמות תוך כדי האכילה, פעולה שבדרך כלל נועדה למציאת שיירי בשר קטנים. בליל הסדר יש לאכול ברחבות. כך בשביעית יש לאכול מהתבואה הבשלה כראוי, ולא לאכול בוסר.

המשנה אומרת שמותר לאכול מעט בוסר בשדה. בירושלמי (על משנה זו) רבי חנינא בר אבא אומר מציין שבפסוקים אכילת תבואת השדה מוזכרת פעמיים: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", "מן השדה תאכלו את תבואתה". מכאן עולות שתי אפשרויות לאכילת התבואה – ליקוט הפירות הבשלים אל תוך הבית, ואכילת "בוסרית" יותר, הנעשית בשדה.

לפי האפשרויות שהעלנו, לכאורה מטרת הלימוד היא להתיר את האכילה בשדה. אם אכילת בוסר אסורה מפני שיש בכך הפסד, מהו ההיתר לאכול כמות קטנה של פירות בוסר? רבי חנינא בר אבא מסביר שההיתר מבוסס על כך שהפסוקים עצמם מזהים שני סוגי אכילה: אכילה ביתית, ואכילה יותר "פיקניקית". אחרת לא הייתה הצדקה לאכילה שאיננה בשיא האיכות.

מעניין הוא שהרמב"ם (הלכות שמיטה פרק ה הלכה טו) דווקא דורש את מקור האיסור מהפסוק "תאכלו את תבואתה" – אינה נאכלת עד שתעשה תבואה. בהמשך ההלכה הוא מתיר את אכילת הבוסר באכילת שטח, כמפורש במשנה ובירושלמי. נראה שהוא דורש את הפסוקים בדרך הבאה: אם מותר לאכול את הפירות בוסר, לא יתכן שאכילתם בוסר נחשבת להפסד. הכפילות של המילה "תבואתה" מלמדת אותנו שמצד אחד יש מקום להתיר את אכילת הבוסר. מצד שני, רק באופן מצומצם. עיקר התבואה צריכה להיאכל רק אחרי שהתבואה בשלה כראוי.¹

החזון איש אומר נפקא מינה בין הטעמים: פירות שנשרו מהעץ בעודם בוסר. לפי הרמב"ם, מותר לאכול אותם בשדה, אכילת שטח, בלבד. יתכן ושיטה זו גם מתאימה להבנה שבשמיטה אנו אוכלים משלחן גבוה, ועל כן האכילה צריכה להיות מכובדת. אך הר"ש אומר שאם הפירות נשרו, אין איסור לאסוף אותם הביתה ולאכול אותם, מכיוון שאין בכך הפסד. כך פוסק החזון איש להלכה.

 להלכה:

אסור ללקט פירות שביעית שטרם הגיעו להבשלה מלאה. מותר לאוכלם אכילה עראית בשדה. ואם הם נשרו, מותר ללקט ולהביאם הביתה.

______________________ 

¹תודה לידידי הרב יונתן זירינג שהאיר עיני בעניין זה

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר