שנת תשפ"ב | שבת פרשת בשלח

פרשת השבוע: וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

מה פשר ההכרזה: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"? (שמות י"ג יח).

קולמוסים רבים נשתברו תוך ניסיון לביאורה. נביא, כדרכנו, את פירושי הראשונים. נאחז, בענווה, בשולי גלימותיהם ונציע בעקבותיהם תובנה חדשה.

אונקלוס תרגם "ומזרזין". לשורש "זרז" בארמית, קשה למצוא מקבילה מדויקת בעברית. ניתן להציע באופן כללי: חלוצים, מוכנים, חגורים, מזויינים, גבורי חיל. נראה שהמכנה המשותף בין הנ"ל הוא: מי שמוכן היטב למשימה ולאתגר.

התרגום ירושלמי מוביל לכיוון אחר: "מְזַיְינִין בְּעוֹבָדָא טָבָא", כלומר מצוידים ברכוש רב (כמובטח עוד מימי אברהם).

המיוחס ליונתן לוקח אותנו לכיוון נוסף: "וְכָל חַד עִם חַמְשָׁא טַפְלִין", כלומר לכל זוג הורים שיצא ממצרים היו חמישה צאצאים.

חז"ל במדרש ביארו אחרת לגמרי, בכיוון שלילי. לכל הדעות במדרש זה, רק מעטים זכו לצאת ממצרים. למרבה 20% ולממעיט 0.5%: "וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות עלו ... ואימתי מתו בשלשת ימי אפלה" (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יב).

רש"י (שם) פירש בעקבותיו של אונקלוס: "וחמשים - אין חמושים אלא מזויינים ...ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זיין שהכום ישראל בחרב", כך גם נכדו הרשב"ם (שם). לדעה זו בני ישראל יצאו ממצרים מוכנים לקרב נגד הצבא המצרי.

עיינו בדברינו בפרשת ויחי תשפ"ב, שם בררנו מה משמעות הביטוי "פָּקֹד יִפְקֹד". משמעותו היא גאולה לאומית לכלל העם כציבור, שבאה לידי ביטוי בעצמאות, הזכרנו גם כי צבא מאורגן שיש לו שרשרת פיקוד מובנת וקבועה הוא אחד התנאים ההכרחיים לעצמאות. לכן ברור מדוע בפסוק הבא (שם יט) מופיע שוב ביטוי זה.

כמה פסוקים מאוחר יותר מופיע שוב ביטוי יחידאי "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שם י"ד ח).

גם הוא מבטא שאיפה לעצמאות ויציאה לחירות.

אם אכן דברינו נכוחים, נבין גם ביטוי שמופיע שלש פעמים בשתי הפרשיות הסמוכות, החותמות את פרשת בא, פרשת "קדש לי" ופרשת "והיה כי יביאך", שזכו להיכנס לתפילין. וז"ל הכתוב:

"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְקֹוָק אֶתְכֶם מִזֶּה... כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם... וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:... וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם י"ג פסוק ב – יד).

אנחנו רגילים לבאר ביטויים אלה, כמי שעוסקים בגבורתו של בורא עולם, שהוציא את בני ישראל ממצרים בכוחו הגדול. בעקבות אונקלוס, רש"י ורשב"ם נסביר אחרת. הכוונה המקורית הייתה להוציא את בני ישראל בְּיָד רָמָה, בְּחֹזֶק יָד ובְּיָד חֲזָקָה, לא כמי שבורחים ופוחדים שירדפו אחריהם. בני ישראל היו אמורים להתייצב מול הצבא המצרי, ובסייעתא דשמיא להביסו, כך היה ראוי להסתיים המהלך של היציאה לחירות, ביד רמה ובראש מורם. לכן יתכן להציע, כי ההמשך היה אמור להיות צעדה מרשימה בדרך הקצרה לארץ ישראל, תוך מעבר בארץ פלישתים. דא עקא, כאשר הצבא המצרי התקרב, נפל מוראו על עם העבדים שיצא ממצרים, במקום לצאת בְּיָד רָמָה, בְּחֹזֶק יָד ובְּיָד חֲזָקָה, הם שינו כיוון מבחינה רוחנית, הפחד הנורא השתלט עליהם:

"וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (י"ד י – יב).

התבוסתנות תפסה את מקום השאיפה לעצמאות.

לכן, רק מחוסר ברירה, נאלץ משה רבנו להכריז: "יְקֹוָק יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שם, שם יד).

כאן נזרעו זרעי חטא המרגלים, שעיכב את העצמאות והכניסה לארץ שנות דור – ארבעים שנה.

לפי הסברנו, הפסוק הפותח את פרשת בשלח, הוא כותרת סיכום למה שאירע בסופו של יום:

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה",

זו לא הייתה התכנית המקורית. הכוונה הייתה לעבור את כל הדרך חֲמֻשִׁים, בְּיָד רָמָה ובְּיָד חֲזָקָה!

בשבוע הבא נחזור לנושא הקודם, נסביר מדוע לא התקבלה טענתם של כלב וצאצאיו למלכות, ומדוע דוד היה זה שזכה לייסד את מדינת היהודים העצמאית הראשונה?

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר