|
 שנת תשס"ג | שבת פרשת יתרוהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)תרומת איברים מחייםהשבוע נדון בשאלה האם מותר והאם יש חובה על האדם לסכן עצמו על ידי תרומת רקמה או איבר. היום ניתן להציל חיים על ידי תרומת איבר או חלק מאיבר או אפילו רקמה כגון מוח עצמות, כליה, אונת כבד, אונת ריאה. יש לברר מהי רמת הסיכון שמותר לתורם לקחת על עצמו, שמצווה לקחת על עצמו או שחובה לקחת על עצמו ויש גם חובה הלכתית לכפות אותו לכך.
ברור שיש חיוב על האדם, מן התורה להציל את חברו הנמצא בסכנה. חיוב זה נלמד מן הציווי המופיעה בפרשת השבת אבידה:
"(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:(ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: (דברים כ"ב).
הסוגיא במסכת סנהדרין מבארת "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין (שודדים מזוינים) באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר "לא תעמד על דם רעך". והא מהכא נפקא? מהתם נפקא (שואלת הגמרא הרי חיוב זה נלמד מהמקור הבא): אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו! (שהם לכאורה מילים מיותרות שהרי חיוב ההשבה כבר מופיע בפסוק הקודם "השב תשיבם") – (ומתרצת) אי מהתם (מ"לא תעמוד על דם רעך") הוה אמינא (היינו חושבים שהציווי הוא): הני מילי – בנפשיה (אם זה הרואהו יכול להצילהו יצילהו – רש"י) אבל מיטרח ומיגר אגורי (אבל לטרוח ולהזעיק אחרים) - אימא לא (אולי לא), קא משמע לן ("והשבותו"-אלא חזור על כל צדדין (ושכור גם אחרים) שלא יאבד דם רעך-רש"י) (דף עג עמוד א). אם כך מן הפסוקים ומן הסוגיא מקור מפורש שאדם חייב לעשות כל השתדלות כדי להציל את חברו מסכנה. מה לי טובע בנהר, מה לי אדם ששודד מאיים עליו, מה לי אדם שמחלה "רודפת" אחריו להורגו?
השאלה הגדולה היא האם אכן כל השתדלות? גם במחיר חייו שלו? מהי רמת הסיכון שהוא מחויב ליטול על עצמו או בעצם מהי רמת הסיכון שמותר לו לקחת על עצמו?
הרדב"ז (חי במצרים ובארץ ישראל בצפת לפני למעלה מחמש מאות שנה, והיה נחשב בדורו, כפוסק חשוב אפילו יותר מרבי יוסף קארו) דן בשאלה זו פעמיים. בפעם הראשונה הוא דן בשאלה, מה הדין אם השר הצורר (הגוי) מציב בפני את הברירה הבאה "הנח לי לקצץ אבר אחד שלך, שאינך מת ממנו, או אמית חברך ישראל". בתשובה השניה הוא דן בשאלה מהי רמת הסיכון הנדרשת מן האחד הרואה את חברו בסכנה, והוא מחויב להצילו? בשבוע הבא נביא את מסקנותיו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
