שנת תשס"ג | שבת פרשת משפטים

כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים

הפרשיה הראשונה המופיעה בתורה מיד לאחר מתן תורה היא פרשת עבד עברי. בפרשה זו שוללת התורה מציאות של עבדות קבועה ומגבילה את ממכרו של עבד עברי לשש שנים. כאשר מוסיפים לכך את הדרכת חז"ל "כי טוב לו עמך - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין  כ ע"א), אנו מבינים שהמושג עבדות לבן אנוש הינו פסול. לפי התלמוד הירושלמי שחרור עבדים היה גם הציווי הראשון שנצטוו ישראל עוד בהיותם במצרים. על הפסוק "וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו' יג) מסביר הירושלמי "דאמר רבי שמואל בר רב יצחק וידבר יי' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל על מה ציום על פרשת שילוח עבדים" (תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג דף נח טור ד /ה"ה). אי אפשר היה ללמד הלכות חופש את פרעה לפני שעם ישראל בעצמו הפסיק לשעבד אחים או אחרים. גם סופה של מלכות ישראל וחורבן בית ראשון קשורים לאי קיום מצווה זו, כפי שאנו קוראים בהפטרה. בימי צדקיהו קרא ירמיהו ליושבי ירושלים ובעיקר לעשיריה ושועיה לשחרר את העבדים. הוא אף כרת עמם ברית על כך כמתואר בהפטרה "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם:

וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו" (ירמיהו ל"ד יד-טו). באותם ימי מצור האינטרס הכלכלי היה לשחרר את העבדים כי אי אפשר היה לנצלם לעבודה בשדות מחוץ לחומות. מצד שני הצורך בכוח אדם לוחם גם הוא חייב שחרור עבדים וניצולם בתחום הצבאי. לכן כנראה הצליח ירמיהו לשכנעם לפעול בכיוון זה. אך דא עקא עם שחרור העבדים, הקב"ה גרם להפסקת המצור והצבא הבבלי יצא לטפל באויב המצרי (ירמיהו ל"ז ה), מיד כבשו השרים והשועים את המשוחררים שוב לעבדות. התגובה האלוקית לא אחרה לבוא וירמיהו ניבא להם חורבן:

"וַיְהִי דְבַר יְדֹוָד אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְדֹוָד לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי … וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: לָכֵן כֹּה אָמַר יְדֹוָד אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְדֹוָד אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:ונָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם יְדֹוָד וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב"     (שם יב-כב).

כך גם הבין את הנושא התלמוד  הירושלמי (שם) "ואתיא כהיא דאמר רב  הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים הדא הוא דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו' ".

שיעבוד וניצול אחים ואחרים הוא מצב מסוכן מבחינה רוחנית, שיכול גם לעכב גאולה ולגרום ח"ו ההיפך מזה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר