|
 שנת תשס"ג | שבת פרשת תרומההתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)תרומת איברים מחיים (המשך)מצינו בשו"ת הרדב"ז תשובה נוספת העוסקת בעניינינו. וז"ל "אבל להציל נפש חבירו או שלא יבא על הערווה אפי' במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי" (שו"ת רדב"ז חלק ה סימן ריח). הרדב"ז קובע קודם כל את הכלל: אדם חייב גם במקום ספק סכנה להשתדל להציל איש או אשה מסכנת מיתה או מסכנת אונס. בהמשך מסייג הוא את דבריו וקובע "ומכל מקום אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו" ועוד יותר "ואפי' בספק מוכרע (כלומר השקול) אינו חייב למסור נפשו". בשני מקרים אלה השיקול המכריע הוא סברת "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי". מסכם הרדב"ז וקובע "אבל אם הספק אינו מוכרע (אינו שקול וכל שכן שאינו נוטה לצד הסכנה) אלא נוטה אל ההצלה" אזי יש חובה להציל ואם "לא הסתכן ולא הציל עבר על "לא תעמוד על דם רעך". הנראה לע"ד כתבתי ". כך גם הבין בירושלמי בן דורו הצעיר של הרדב"ז, רבי יוסף קארו מרן ה"בית יוסף שבמקרה כזה הוודאות שבצורך להציל נפשות דוחה את ספק הסכנה הנמוך של המציל וכיון "שהלה ודאי והוא ספק, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (ב"י טור חו"מ סוף סימן תכו (הב"י האחרון על הטור עי"ש בדברי הסיכום) ). מסביר מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל שגם לפי הירושלמי החובה להסתכן נמדדת לפי מה שאדם הגיוני היה מסתכן כדי להבטיח את קיומו שלו ושל בני משפחתו (חוות בנימין סי' קט ע' תשב).
מקשה מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל מדוע בתשובה הראשונה הגדיר הרדב"ז את המסתכן ותורם אבר גם במקום שאין סכנה כחסיד הראוי לשבח "ואשרי חלקו מי שיכול לעמוד בזה" ואילו בתשובה השניה הגדיר זאת כחיוב מן הדין? ומתרץ, כפי שהוסבר בתחילת הדיון (פרשת יתרו) "חיוב הצלת חברו, הוא מגדרי השבת אבידה, והוא אומנם נרחב מחיוב השבת ממונו של חברו. אולם גם הוא מוגבל רק בחיוב טרחה, ולו גם אם טרחה הדורשת מאמץ. אבל אין החיוב מגיע עד כדי פגיעה בגופו, אף לא באבר ממנו, גם אם אין בזה סכנת נפשות. כי נשיאת סבל וכאב גופני, איננה כלולה בחיוב שהתורה מטילה על האדם לטובת חברו. על כן אין זו אלא "מדת חסידות" (אבל החיוב להציל הוא חובה במקום שאין סכנה כזו שלא היה נכנס אליה כדי לדאוג לפרנסת משפחתו) (חוות בנימין סי' קט ע' תשב). מוסיף רבנו ומגדיר "מידת חסידות היא דרגה למעלה מדרגת "לפנים משורת הדין", שהיא על כל פנים מידה הנתבעת וגובלת עם מידת סדום (שכופין עליה, עיין בבא קמא כ ע"ב ותוס' שם ד"ה הא) ועל כגון זה נאמר לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב)" (שם).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
