|
 שנת תשס"ג | שבת פרשת ויקרא"ריח ניחוח לד' "רבים מן הראשונים מביעים את דעתם העקרונית בעניין הקרבנות, כצפוי, בראש ספר ויקרא. אחד הבולטים שבהם הוא הרמב"ן (א' ט) המתפלמס עם הרמב"ם בנושא. גישתו של הרמב"ם באה לידי ביטוי, בקיצוניות, בדבריו המפורסמים בסוף "מורה נבוכים" (ח"ג פ' מו) וז"ל "ונאמר, כבר בארה התורה כי… המצריים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים, ואמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן. וכן…שחיטת הבקר יתכן שהיו מתעבים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם מכבדים את המין הזה מאד, ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל… וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות ההלו נצטוינו להקריב אלו המינים, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני. ומחמת הענין הזה עצמו נצטוינו בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית הוא המציל מן ההשחתה, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף, בשכר פרסום המשמעת וסלוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה זרה".הרמב"ן (שם) מתקיף את דעת הרמב"ם בחריפות וז"ל: "והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב…ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם, והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו וירח ה' את ריח הנחוח, וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ג כלל". לכן מגיע הרמב"ן למסקנה כי מטרת הקרבנות היא לגרום להשכנת שכינה ולקרבה בין הקב"ה ובין עם ישראל וז"ל "אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור". הרמב"ן מסכם את דעתו ואומר "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם", הגורם להתחזקות הקשר בין המקריב ובוראו. כיצד ניתן לגשר בין שתי דעות קיצוניות אלה. הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק בפירושו "משך חכמה" הצליח לבנות את הגשר. הרמב"ן מקשה על הרמב"ם כיצד יתכן שהקרבנות באים רק כדי להוציא מדיעת השוטים כאשר הכתוב מכנה אותם "ריח ניחוח לד'". במשנה במסכת זבחים מצינו "מה בין במת יחיד לבמת ציבור… וריח ניחוח" (פ' יד משנה י) כלומר רק בהקרבה במשכן או במקדש יש את בחינת ל"ריח ניחוח". אומר ה"משך חכמה" הרמב"ם צודק בקשר להקרבה בבמות, הרמב"ן צודק בקשר להקרבה במשכן ובמקדש. לכן ברור עכשיו למה ב"יד החזקה" הרמב"ם איננו מסתייג מהקרבת הקרבנות ולהיפך, הסיבה היא שהבמות נאסרו עולמית ואין להם היתר ולכן כל הקרבנות שיוקרבו לעתיד לבוא בעז"ה בקרוב יהיו לריח ניחוח ובמעלה כפי שהרמב"ן הגדירם.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
