|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת צוהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)מתי, מצוה שלא להוכיח?הגמרא ביבמות מביאה "ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: +משלי ט'+ אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (סה ע"ב). הגמרא איננה מגדירה את הביטוי "דבר שאינו נשמע". לשיטת הרמב"ם וסיעתו שהמצוה "נתקנה" לטובת המוכח מדיני "בין אדם לחבירו", ברור, שבכל מקרה בו לא יקשיב המוכח המטרה לא תושג. "ממילא גם מצוה שלא לומר יש כאן – שלא לגרום לשנאה" (עמוד הימיני סי' י סע' ג עמוד צ). הגמרא במסכת ערכין תוך כדי דיון בשאלה " עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה" (טז ע"ב) מביאה את המקור לדעות השונות "ושלשתן מקרא אחד דרשו: (שמואל א' כ) "ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות", וכתיב: (שמואל א' כ) "ויטל שאול את החנית עליו להכותו". למאן דאמר עד הכאה, דכתיב: להכותו; ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב: (שמואל א' כ) "לבשתך ולבושת ערות אמך"; ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב: "ויחר אף שאול". ולמ"ד נזיפה, הכתיב הכאה וקללה! שאני התם, דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי". מוכיח מו"ר כי הגמרא ביבמות מתאימה רק לשיטה בערכין שהגבול הוא הכאה ואז מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אבל לשיטות שהגבול הוא נזיפה וקללה יש רק פטור ברגע זה, אבל נמוק כמו "חביבותיה דדוד" יכול לקלקל את השורה. הרמב"ם לא הביא את דעת רבי אבא ביבמות להלכה. מסביר מו"ר כי כיוון שהפטור הוא עד הכאה אין צורך בפסוק מיוחד. כי אם יכנו המוכח הרי שיעבור המוכיח על איסור "לפני עיור" כיון שהוא פטור מן המצוה וממילא ברור שבמקרה כזה אסור להוכיח. "ממילא ברור מדוע אין להביא מצוה זו (שלא לומר דבר שאינו נשמע) בהלכות תוכחה, שהרי היא כלולה באיסור "לפני עיור" ". (עמוד הימני שם).  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
