שנת תשס"ב | שבת פרשת אמור

שו"ת במראה הבזק

 
(מתוך חלק ב' )
בולוניה, איטליה               Bolongne, Italy
ניסן תשנ"ב
ביצוע תרגילי יוגה

שאלה
האם יש איסור בביצוע תרגילי הגוף והנשימה המכונים "יוגא" בלע"ז, בהיותם לקוחים מתרבות ארץ העמים אשר בהודו וממחשבת העכו"ם, אפילו אם לא מתכוונים לע"ז עצמה אלא להתעמלות גרידא, מטעם "ובחוקותיהם לא תלכו"? יתר על כן, באחד התרגילים הנ"ל מבטאים בשפתיים שמות של מושגים דתיים שלהם. האם יש בזה משום "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך"?
 
תשובה
תרגילי הגוף והנשימה הנקראים "יוגה"[1] מותרים, ואין בביצוע התרגילים משום איסור "ובחוקותיהם לא תלכו"[2].
כל פולחן דתי המלווה את ביצוע התרגילים אסור באיסור חמור[3].
אסור למשתתף בתרגילים להזכיר שמות של ע"ז[4].
גם אם רק המדריך או המורה מזכיר שמות האלילים, והוא מייחס להם כבוד[5], ההשתתפות בשיעור אסורה.

[1]  תחת השם "יוגה" קמו לאחרונה במערב מכוני התעמלות לטיפוח כושר גופני ושחרור מתחים, הללו אימצו לעצמם חלק מתרגילי הגוף של ענף ה"הטהא יוגה" שהיו במקורם סמלים מאגיים.
מקור המונח בספרות ההגות ההודית, והוא מתייחס למתודה או טכניקה המביאה להישגים ותוצאות הרצויים מבחינה דתית.
היוגה יונקת את שורשיה מדתות מזרחיות וקשורה במקורה לאידיאולוגיות רוחניות השייכות לעולם האלילי. כיום נפוצו מכונים שונים ותיאוריות שונות, והיוגה מופיעה בצורות רבות ושונות, בהתאם להשקפת המדריכים.
בגלל הזיקה בין תרגילי היוגה לבין תיאוריה אלילית יש לנהוג משנה זהירות בעניין היוגה, ויש לבדוק בצורה קפדנית כל מקרה לגופו.
[2]  ר"ן ע"ז יא (דף ב: מדפי הרי"ף) דכל שיש בו טעם ותועלת-מותר, ועיין בשו"ת מהרי"ק תשובה פח שהגדיר "פשוט דלא לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים: האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה וכדמשמש לשון חוק וכו'. דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגים כן, אז ודאי נראה כנמשך אחריהם ומודה להם, דאם לא כן, למה יעשה כדברים התמוהים האלה וכו'. וענין השני הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פרצות גדר הצניעות והענוה ונהגו בו הגויים וכו', לא באלה חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות צנועים וענווים וכו'. ואף גם זאת נראה, דהיינו דוקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועלת ידועה" וכו', עי"ש בתשובה כולה.
דברי ר"ן ומהרי"ק הנ"ל נפסקו להלכה ברמ"א יורה דעה סי' קעח, א והובאו ב"בית יוסף" שם.
ועיין עוד בביאור הגר"א שם ס"ק ז, החולק להלכה על דברי ר"ן ומהרי"ק (ומסתמך על דברי התוס' סנהדרין נב ע"ב אלא כיוון דכתיב שריפה ועוד), אמנם נראה לנו שגם הגר"א מודה בנידון דידן, שלא שייך איסור חוקות הגויים. ועיין עוד בשו"ת "יביע אומר" ח"ג סי' כד שהביא את מחלוקת הגר"א ומהרי"ק, ותפס להלכה שעיקר כדעת מהרי"ק, מאחר שה"בית יוסף" ורמ"א הביאו אותו להלכתא.
[3]  בדתות שמקורן במזרח הרחוק יש שהן ע"ז ממש, ומאידך, בתרגילי ההתעמלות עצמם אין משום ע"ז, משמשיה, נויה ותקרובתה גם כאשר במקורם שימשו למטרת פולחן דתי, שהרי אין כאן חפצא שהיה קשור לע"ז כלל (שו"ע יורה דעה סי' קלט, א).
[4]  כאשר במהלך התרגילים נעשה שימוש בהגיית מילים או הברות מסוימיות, גם כאשר אין בהגייתן ביטוי לאמונה דתית כלשהי, והיא אינה אלא חלק מתרגילי ההתעמלות עצמם, ומילים או הברות אלה הן במקורן שמות של ע"ז (כך עושים למשל בתרגילי ה’’MANTRA YOGA’’  - ה"יוגה של מלות קסם" – שבה הסמל הקולי נמסר בצורת נוסחה שנתקבלה אישית מאת "מדריך רוחני"), הרי שהגייתן אסורה משום "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך" (מקור האיסור מובא בסנהדרין סג ע"ב ושו"ע יורה דעה סי' קמז, ועיין בט"ז שם בשם רא"ש).
[5]  גם כאשר יהודי משתתף בתרגילי ההתעמלות בלבד, אבל המורה, אפילו הוא גוי, מזכיר שם ע"ז דרך כבוד, יש כאן אולי משום איסור "לא ישמע על פיך", עיין ב"ספר החינוך" מצוה פו שכתב, "דיש מפרשים שזהו עיקר הלאו של לא ישמע על פיך, כלומר שלא יזכירום אחרים על דרך הזכרה על עבודה זרה". אמנם לפי דבריו יוצא שהאיסור הוא דוקא כשהזכירו העכו"ם על דעת לעבדם.   
אבל עיין בגמרא עבודה זרה ו ע"א שדנה בטעם האיסור לשאת ולתת עם העכו"ם לפני אידהם, אי הוי משום הרווחה או משום "לפני עיור לא תתן מכשול", ופרש"י "משום הרווחה"- דרווח ואזיל ומודה לעבודת כוכבים, ועבר ישראל משום "לא ישמע על פיך".
ועיין ב"מנחת חינוך" שם אות ט שכתב, "ונראה מדבריו (של רש"י) דאינו עובר על לפני עיור, דאזיל ומודה לא חששו שיהיה בדרך שבן נוח מוזהר, כגון אלי אתה, אלא בדרך שאינו חייב – רק בנוהג כבוד והוי כמגדף" וכו'.
וכיוצא בזה כתב ט"ז בשו"ע יורה דעה סי' קמח ס"ק ג בשם הב"ח, ועיין שם בט"ז שמפרש דברי רש"י באופן אחר.
מכל מקום יש להדגיש שהאיסור "לא ישמע על פיך" הוא בכלל אביזריהו דע"ז, שהוא איסור חמור ביותר, ויהודי חייב למסור נפשו עליו, ולכן יש לחשוש לשיטת רש"י הנ"ל. אמנם אם המורה הוא גוי ומזכיר השמות שלמד ללא שום שייכות דתית לעבודה זרה, ואינו מאמין בעבודה זרה זו, ואינו מיחס לשמות שום משמעות דתית, אין בכך משום איסור "לא ישמע על פיך". לפיכך כתבנו בפסק ההלכה שיש לברר את כוונת המורה בהזכרת השמות ואת יחסו לכל העניין.
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר