|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת דבריםקניין סודר וקניין אודיתאשער לדיןהרב יואב שטרנברגכחתימה לעיסוקנו בדיני הקניינים, נעסוק בשני קניינים שאינם ייחודיים למטלטלין או לקרקעות.
קניין סודר
קניין סודר הוא ביסודו של דבר קניין חליפין. מהותו של קניין חליפין היא שכאשר צד אחד קונה את החפץ של חברו ע"י הקניינים הרגילים, נקנים חליפיו לצד השני ללא צורך במעשה קניין נוסף. בניגוד לקניין כסף, כאן שני החפצים המוחלפים אינם צריכים להיות בעלי שווי דומה – כיוון שחפץ אחד אינו תמורתו הכספית של השני.
קניין סודר, הוא בעצם שימוש בקניין חליפין על מנת להקנות חפץ שאינו נמצא תחת יד המקנה. בקניין סודר, המקנה קונה חפץ כלשהו מן הקונה, ובתמורה נקנה החפץ שאותו באמת רוצים להקנות. לאחר מכן, יכול המקנה להחזיר לקונה את החפץ שבו השתמש לביצוע הקניין. בדרך כלל, החפץ שאותו קונה המקנה מהקונה הוא חפץ פעוט כדוגמת עט או מטפחת, ובימי חז"ל, השתמשו בסודר, ומכאן מגיע שמו של הקניין. לעתים, מכונה קניין זה אצל חז"ל והראשונים 'חליפין', כיוון שביסודו של דבר, זהו אכן קניין חליפין.
יש לציין, שקיימות כמה הגבלות ביחס לקניין סודר. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קצה סעיף ב) מבואר, שהחפץ שעל ידו נעשה הקניין צריך להיות כלי דווקא, ואינו יכול להיות פירות או מטבע. כמו כן, אין אפשרות להקנות מטבע ע"י קניין סודר.
כיוון שקניין סודר נוח כל כך, הוא שימש כקניין הרגיל בכל מקום שהיה צריך לעשות מעשה קניין. מסיבה זו, כאשר חז"ל והראשונים מתייחסים לקניין סתם, כוונתם לקניין סודר. היות שהקניין מבטא גמירות דעת, כפי שביארנו באחד הגליונות הקודמים, הפך קניין סודר ל'טקס' המבטא גמירות דעת, והיו משתמשים בו, גם במקום שאין צורך בקניין, ואין הקניין מועיל כלום. וכן כותב הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ה): "הלכה יא: יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקנין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו, והמגרש אשתו, או עושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו. הלכה יב: נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים או כיוצא באלו, ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח, או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו, או שבטל המודעה שמסר על גט זה וכיוצא באלו, אע"פ שאינו צריך. הלכה יג: קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל".
גם כיום, עושים קניין סודר כאשר ממנים שליח למכירת החמץ או כשממנים את העדים לקידושין. אולם כאמור, הקניין הזה אינו מקנה שום דבר, אלא רק מסמל את גמירות הדעת של הממנה.
קניין אודיתא
הגמרא במסכת בבא בתרא (קמט.) אומרת, שניתן להקנות גם בקניין 'אודיתא'. אין התייחסות בגמרא לשאלה מהו קניין אודיתא. התוספות (שם ד"ה שכיב מרע) כותבים, שכאשר אדם מודה בהודאה גמורה שחפץ מסוים שייך לפלוני, מעשה הודאה זה כשלעצמו מקנה את החפץ.
נחלקו האחרונים, האם מספיקה הודאה גמורה של המקנה, או שצריך שהודאה זו תיעשה בפני עדים. לדעת בעל "קצות החושן" (סימן מ סק"א), בניגוד להודאה סתם, שכל שהיתה הודאה גמורה, הרי היא יכולה לשמש כראיה בבית דין, אף אם המודה לא ידע שהיו שם עדים, הרי שקניין אודיתא נובע מכך שההודאה נעשתה בפני עדים, ולכן אם המודה לא ידע שהוא מודה בפני עדים, אין זה קניין. סברתו היא, כי גמירות הדעת של המקנה נוצרת מידיעתו, שמאחר שהודה בפני עדים יכול הזוכה להשתמש בהודאה זו כדי להוציא ממון בבית דין. לעומת זאת, בעל "נתיבות המשפט" (שם סק"א) כותב, שגמירות הדעת נוצרת מעצם ההודאה הגמורה, אף אם המודה לא ידע שיש שם עדים.
בניגוד לקניין סודר, שבו אי אפשר להקנות כסף, הרי ביחס לקניין אודיתא מבואר בגמרא בבבא בתרא (שם) שאפשר להקנות בו כסף. למעשה, קניין זה נוח יותר מקניין סודר ובימינו מרבים להשתמש בו, ובכל פעם שצריך לעשות מעשה קניין, יכולים הצדדים להסתפק בכתיבת הודאה בהסכם שביניהם, שאכן נעשה מעשה קניין.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
