|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת דבריםהלוויה הפלאית של רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִיםארץ אגדההרב מרדכי הוכמןהמסורות הסותרות ביחס למיקום קברו של רַבִּי
בירושלמי במסכת כלאים (פ"ט ה"ב) מסופר שקברו של רבי יהודה הנשיא (שידוע בכינויו "רַבִּי") נמצא בבֵית שְׁעָרִים, ושהלווייתו נערכה במסע פלאי שהחל בצִפּוֹרִי; וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי:
"רַבִּי ציוה שלשה דברים בשעת פטירתו... ואל תספדוני בעיירות... אנשי צִפּוֹרִי אמרו 'מי שיאמר לנו שרַבִּי מת - אנו הורגים אותו'. הוציא בר קפרא את ראשו מהחלון כאשר הוא עטוף ובגדיו קרועים ואמר להם 'יצוקים ואראלים תפוסין בלוחות הברית וגברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות'. אמרו לו 'מת רַבִּי!!', אמר להם 'אתם אמרתם!!'. וקרעו את בגדיהם והגיע קול קריעת בגדיהם למרחק שלשה מילין.
רבי נחמן בשם רבי מנא – 'מעשה ניסים' נעשו באותו היום. ערב שבת היתה, ונתכנסו כל העיירות להספידו, והניחוהו בשמונה עשרה בתי כנסיות (להספידו); והורידוהו לבֵית שְׁעָרִים. ותלה להם היום - עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים (וצולה לו דג1) ומדליק לו את הנר. כיוון ששקעה החמה - קרא הגבר (התרנגול קרא והאיר היום). התחיל מצפונם להציק להם ולומר שמא חיללנו את השבת במסע הלוויה הזה, יצתה בת קול ואמרה להן כל מי שלא נתעצל בהספידו של רַבִּי יהא מבושר מחיי העולם הבא...".
הספור שבירושלמי טעון ברור!!
מדוע אנשי צִפּוֹרִי לא חששו לעבור על הצווי "לֹא תִּרְצָח"? מדוע הם רצו להרוג את מי שיודיע להם שרַבִּי מת?
רַבִּי ציווה "אל תספדוני בעיירות"; ואם כך, מדוע העיזו מארגני הלוויה לעבור על ציוויו ולהספיד אותו בשמונה-עשרה בתי הכנסיות שבעיירות שבדרך?!
התמיהה גדולה ביותר, מפני שמסע הלוויה נעשה בערב שבת. ומארגני הלוויה העיזו להספיד את רבי בשמונה עשרה העיירות שבדרך - ולגרום ספק חילול שבת. ידוע שאין סומכים על "מעשה ניסים" אפילו בבית המקדש2. ואם כך צריך להבין, מדוע העיזו מארגני הלוויה לסמוך על "מעשה ניסים" - ולעצור את השמש - כדי להספיד אותו בעיירות הללו?!
הרב בצלאל אשכנזי מביא בחיבורו "שיטה מקובצת" (כתובות, דף קג ב) מסורת קדמונית שמרומזת ברש"י, ושחולקת על הירושלמי הזה; ולפיה, קברו של רַבִּי נמצא בצִפּוֹרִי. והוא כותב שהוא עצמו זכה להיות על קברו. וזו לשונו:
"רש"י... וקבלה בידו שקברו בצִפּוֹרִי. ואני זכיתי והייתי על קברו. ואפשר דאף על גב דמקום קברו קנוי לו בבֵית שְׁעָרִים, לפי שנפטר בצִפּוֹרִי והיה ערב שבת - כדאמרינן בירושלמי וכדכתיבנא לעיל, - לא נקבר אלא בצִפּוֹרִי!!"
מחבר ה"שיטה מקובצת" מעיד שקברו של רַבִּי נמצא בצִפּוֹרִי. אלא שאם כך צריך להבין, מדוע הירושלמי מספר על לוויה פלאית שבסיומה רַבִּי נקבר בבֵית שְׁעָרִים?! מדוע הירושלמי מספר מעשה שלא ארע?!
הסמלים הבסיסיים שבאגדות הירושלמי
אין זו הפעם היחידה שדברי הירושלמי עומדים לכאורה בסתירה למסורת הדורות. הירושלמי (כלאים ט, ג), מספר שרבי מאיר ביקש שיטמנו אותו בשפת ימה של אסיא, ואילו מסורת הדורות מעידה שר' מאיר טמון בטבריה. במאמר "המכוער וספר הגאולה" התבארה המשמעות הסמלית של דברי הירושלמי ביחס למיקומו של קבר רבי מאיר; ובמאמר הנוכחי נשתדל לבאר את המשמעות הסמלית של דברי הירושלמי ביחס למיקומו של קבר רַבִּי.
המעשה ב"מותו ובהלווייתו" של רַבִּי, רווי בסמלים פלאיים. קול קריעה של בגדים אינו יכול להגיע למרחק של "שלשה מילין" בלא נס, ואי אפשר להספיד ב"שמונה עשרה עיירות" בלא נס. במאמרים הקודמים התבאר שקיימת מחלוקת כיצד יש לקרב את הגאולה. לשיטת משיח בן יוסף, צריך להביא את הגאולה באמצעות התחברות לעולם המעשה. ואילו לשיטת משיח בן דויד צריך להביא את הגאולה באמצעות התחברות לתורה.
במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שבית שמאי מייצגים את שיטתו של משיח בן יוסף, והם סבורים שצריך להביא את הגאולה באמצעות התחברות לעולם המעשה. ואילו בית הילל מייצגים את שיטתו של משיח בן דויד והם סבורים שצריך להביא את הגאולה באמצעות התחברות לתורה והתנתקות מעולם המעשה. עוד התבאר שהמספר "שמונה עשרה" מייצג בתנ"ך ובאגדות חז"ל את הפעילות באמצעות התורה והתפילה. הירושלמי (שבת פ"א, ה"ד) מספר על מלחמה בין בית שמאי לבית הילל שבמרכזה עומד המספר "שמונה עשרה". והירושלמי מרמז שבית שמאי היו מתייחסים אל בית הילל שלא רצו להתחבר לעולם המעשה - כאל "הרוגים"
במאמר "ה'מהפך' של בבא בן בוטא" התבאר שהמספר "שלש" מייצג בתנ"ך ובאגדות חז"ל את הפעילות באמצעות עולם המעשה. הוכחנו גם שהירושלמי מתאר מחלוקת קיצונית שבמהלכה בית שמאי ניסו לכפות את דעתם על בית הילל, ובית הילל ניצלו בזכות "סוכן סמוי" שהיה להם אצל בית שמאי; במרכז המעשה עומד הסמל של המספר "שלוש". הירושלמי השתמש בסמל הזה, כדי לרמז שמדובר במחלוקת ביחס להתחברות לעולם המעשה; שהמספר "שלוש" מייצג אותה.
הכרת הסמלים הללו מקילה עלינו את הכניסה הראשונית לתוך נבכי המעשה במסע הלוויה של רַבִּי. הסמלים הבסיסיים האלו מגלים, שאנשי צִפּוֹרִי הבינו שרַבִּי הכריע כהשקפת עולמם - שדגלה בחיבור לעולם המעשה. אולם היו מי שלא הסכימו עם ההכרעה הזו, והם פרשו הכרעה כזו של רַבִּי - כ"מיתה" של רַבִּי. ומאידך, אנשי צִפּוֹרִי טענו לעומתם, שמי שמפרש את הכרעתו של רַבִּי כ"מיתה" - הוא עצמו "הרוג"; מפני שהוא מתנגד לרצונו של הקב"ה.
המעשה במסע הלווייתו של רַבִּי מייצג את השיטה שסבורה שהאמת מצויה בשיטת אנשי ה"שמונה עשרה" – האנשים שמתחברים לעמל התורה והתפילה; ולא בשיטת אנשי צִפּוֹרִי שמתחברים לעולם המעשה. והמעשה מרמז, שהכרעתו של רַבִּי כאנשי צִפּוֹרִי - שקולה כ"מיתה" שלו, וצריך להספיד על כך.
המסע מצִפּוֹרִי לבֵית שְׁעָרִים
המעשה משתמש בסמל נוסף והוא המסע מצִפּוֹרִי לבֵית שְׁעָרִים. כדי להבין את המשמעות הסמלית הזו, צריך לעיין בכמה מקורות הלכתיים, שמבארים את שורשי פסיקתו המיוחדת של הרמב"ם בספיחי מוצאי השביעית; ולפיכך, קבלו התנצלות מראש, יתכן שהמאמר יהיה מסובך במקצת. לאחר שנעסוק בהבנת המשמעות הסמלית הזו נחזור לעסוק בענייני האגדה הרגילים. מי שיתקשה בקריאת המאמר מוזמן לחזור ולהצטרף לסדרת "ארץ אגדה" במאמרים הבאים.
הירושלמי מצטט במעשה - הלכה מתוך חוקי העבודה שבין בעלי הבתים לבין הפועלים.
בבראשית רבה (פרשה עב, ד), נאמר שבעל הבית צריך להפחית משעות העבודה של הפועלים בערב שבת, והוא חייב לשחרר אותם זמן קצר לפני כניסת השבת - "עד שיהא כל אחד ואחד ממלא לו חבית של מים וצולה לו דג מבעוד יום משום כבוד שבת ומדליק נר". הירושלמי מספר את סיפור מסע ההלוויה של רַבִּי בארמית; אולם כאשר הוא מגיע לדין הזה הוא מצטט אותו בעברית – כדי להפנות את תשומת לבנו, שהוא עובר להתייחס כעת להלכה מתוך "חוקי העבודה" שבין בעלי הבתים לבין הפועלים.
הירושלמי משתמש באמצעי הזה כדי לרמז לנו שהוא מתייחס למסע אחר שמסופר בתוספתא. בתוספתא מסופר על מסע של פועלים מצִפּוֹרִי לבֵית שְׁעָרִים, כשבמרכז המעשה ההוא עומדת "הלוויה" של "היתר-הירק". והמסע הזה מתפרש על ידי הירושלמי באופן סמלי כמסע "הלווייתו" של רַבִּי.
מסע היֶרֶק מצִפּוֹרִי לבֵית שְׁעָרִים
התוספתא (שביעית ד, יג-יד) דנה בהיתר ספיחי הירק שיצאו לשנה השמינית:
"בצלים... שיצאו משביעית למוצאי שביעית [אם עשו כיוצא בהן] מותרין ואם לאו אסורין. אמר ר' יוסה מעשה שזרעו כרם גדול בצלים בצִפּוֹרִי, למוצאי שביעית זרעוהו שְׂעוֹרִין. והיו פועלין יורדין ומנכשין בתוכו ומביאין יֶרֶק בתוך קופותיהן, ובא מעשה לפני ר' יוחנן בן נורי ואמר: אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסור. אוכלין על הַיָּרָק מן האפיל על הבכיר... "
התוספתא מביאה בתחילה דין כללי שבצלים שגדלו בשנה השביעית אסורים גם במוצאי השביעית, והם יהיו מותרים - רק "אם עשו כיוצא בהן". כלומר, צריך להמתין שהבצל שיזרע במוצאי השמיטה - יבכיר (ימהר ויבשיל), ורק אז יותרו הבצלים שנזרעו בשנת השמיטה.
לאחר מכן התוספתא מביאה מעשה. רבי יוסי מספר, שבעלי הבתים בצִפּוֹרִי זרעו בצלים בשנת השמיטה, ובמוצאי השביעית הם זרעו שְׂעוֹרִים. לאחר מכן, הם הזמינו פועלים כדי לנכש. ומסופר שהפועלים היו מביאים יֶרֶק בתוך קופותיהם אל בתיהם. רבי יוסי אינו מספר מהו אותו יֶרֶק, אך המציאות שרבי יוסי מתאר מתבארת מתוך העיון בתוספתא בבא קמא (יא, יח): "מנכשי זרעים בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן אסורין משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל".
כאשר זורעים ירקות ותבואה, פעמים שנובטים זרעים רבים והם מכחישים זה את זה; ואז מדללים אותם ועוקרים את הנבטים הקטנים מבין הנבטים הגדולים. כאשר בעל הבית מזמין פועלים כדי שיעקרו את הנבטים הקטנים, והוא אינו מתכונן להשתמש בנבטים הללו; - מותר לפועלים לקחת אותם לבתיהם. התוספתא במסכת שביעית מספרת שאנשי צִפּוֹרִי לא הקפידו על הצמחים הקטנים שנעקרו מהקרקע; והפועלים נטלו את צמחי הבצל הצעירים ואת צמחי השְׂעוֹרִים הצעירים - שכלולים יחדיו בשם יֶרֶק3 - לבתיהם.
מהתוספתא משמע שהבצלים נזרעו בשנת השמיטה עצמה; אולם התוספתא אינה מתייחסת לפעולה הזו כאל פעולה שאסורה באופן החלטי. במאמר "החברים - והיתר המכירה" הובא הירושלמי במסכת שביעית (בסוף פרק ט') שמבאר את שיטתם של החשודים על השמיטה, לפיה שמירת השמיטה לאחר החורבן היא מתקנת רבן גמליאל וחבריו. לשיטתם במצב זה שמירת השמיטה היא מידת חסידות בלבד. עוד התבאר שחלק מן החשודים התייחסו לאיסור השביעית ביתר חומרה – כאל איסור מדברי חכמים; והם היו מוכרים את שדותיהם לגויים למשך שנת השמיטה, כדי שיוכלו לעבוד בשדות שנמכרו בתור שכירים של הגויים.
אנשי צִפּוֹרִי היו סבורים שמותר להם לזרוע את הבצלים בשנת השמיטה; מפני אחת מהסיבות הללו. יתכן גם, שאנשי צִפּוֹרִי החשיבו את עצמם כחוכרים את הקרקעות שלהם מן השלטון הרומי, והם היו סבורים שבאופן כזה אין גם צורך למכור את הקרקע לנוכרי כדי להתיר לעבוד בה בשמיטה.
הפועלים שהיו מבֵית שְׁעָרִים – עירו של רבי יוחנן בן נורי4 – לא הסכימו עם שיטתם של אנשי צִפּוֹרִי. והם היו מקפידים על שמירת השמיטה; והם היו מתייחסים אל הבצל שאנשי צִפּוֹרִי זרעו בשביעית כאל ספיחי שביעית. אולם למרות זאת הם היו סבורים שנבטי הבצל הצעירים מותרים מייד במוצאי השביעית. הם שמעו מרבם שהכלל - שהבצלים מותרים רק "אם עשו כיוצא בהן" נאמר רק ביחס לבצלים גדולים; ולא ביחס לבצלים הקטנים שקרואים בשם יֶרֶק. אך כשהמעשה הגיע לפני רבם ר' יוחנן בן נורי, הוא אסר גם את הבצלים הקטנים הללו, ואמר שגם הם כלולים בדין - "אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסור".
הסיפור המרכזי של רבי יוסי הוא על מסע של היֶרֶק מצִפּוֹרִי לבֵית שְׁעָרִים. אך רבי יוסי מוסיף לספור הזה פרטים נוספים, שלכאורה הם מיותרים.
הפרטים הנוספים בספור מסע היֶרֶק
רבי יוסי מספר שבמוצאי השביעית זרעו שם שְׂעוֹרִים; וגם נבטי השְׂעוֹרִים הצעירים היו כלולים ביֶרֶק שהפועלים היו נוטלים.
רבי יוסי מספר שנטעו את הבצלים ואת השְׂעוֹרִים בכרם גדול. רבי יוסי היה צריך להאריך ולבאר שמדובר בכרם גדול, כדי להסביר מדוע היֶרֶק הזה לא נאסר מדין כלאי-הכרם. במשנה (כלאים ה, ה) מבואר ש"הַנּוֹטֵעַ יֶרֶק בַּכֶּרֶם אוֹ מְקַיֵּם, הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ (אוסר)". אולם בכרם גדול יש אפשרות שימצא בתוכו שטח גדול ריק מגפנים חיות, שמותר לזרוע בו. וכפי שמבואר במשנה (כלאים, ד, א) - "כֶּרֶם שֶׁחָרַב מֵאֶמְצָעוֹ..., הָיוּ שָׁם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר". אכן בחלק מהגרסות בתוספתא נאמר "שזרעו כרם גריד". "כרם גריד" הוא כרם שיבש5. גירסה זו מסבירה שהיֶרֶק נזרע בחלק הכרם שיבש – ולכן הוא לא נאסר באיסור כלאי הכרם.
האופן שרבי יוסי מספר בו את המעשה מעורר תמיהה. חז"ל לימדונו (פסחים דף ג, ב) "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". כלומר, כאשר הרב מלמד את תלמידו הוא צריך להימנע מלספר להם פרטים טפלים. מדוע רבי יוסי צריך להזכיר את הכרם במעשה הזה?
רבי יוסי מספר שנטעו את הבצלים בכרם, ועקב כך הוא יוצר קושי הלכתי. לפיכך, הוא הוסיף לספר שמדובר בכרם גדול (או גריד = יבש). אולם רבי יוסי לא היה חייב להאריך בפרטים הצדדיים הללו. הוא היה יכול לספר לנו שזרעו בצלים בשביעית, ושהפועלים הביאו צמחי בצל צעירים לבֵית שְׁעָרִים ורבי יוחנן בן נורי אסר אותם. מדוע רבי יוסי מספר שהבצלים נזרעו בכרם?!
ומדוע הוא צריך לספר שזרעו שם גם שְׂעוֹרִים במוצאי השביעית? נבטי השְׂעוֹרִים הללו מותרים שהרי הם אינם ספיחי שביעית; מדוע רבי יוסי צריך לספר שזרעו שם גם שְׂעוֹרִים?!
הפועלים שהתחלף להם בין יֶרֶק ליֶרֶק
רבי יוסי מספר את הפרטים הנוספים הללו, כדי להסביר מדוע הפועלים טעו והיו סבורים שנטעי הבצל הצעירים היו מותרים מיד במוצאי השביעית.
הפועלים שמעו מרבם רבי יוחנן בן נורי שני דינים, דין אחד לאיסור ודין אחד להיתר. הם שמעו את הדין לאיסור שמובא בתחילת התוספתא "בצלים ... - אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין"; והם שמעו דין להיתר "הירק – מותר מייד". הדין הזה איננו מוזכר במפורש בתוספתא אולם הוא משתמע מתוך מעשיהם של הפועלים, והוא מסביר מדוע הם טעו והביאו את היֶרֶק לבתיהם.
הפועלים טעו מפני שהגדרת ה"ירק" אינה קבועה בתנ"ך ובדברי חז"ל.
פעמים שהשם "ירק" בא להגדיר מין מסוים, והוא מתייחס למיני הצמחים שאינם אילנות6, כמו (במדבר כב, ד): "... כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".
ופעמים שהשם "ירק" מתייחס דווקא למיני צמחים שרגילים לגדלם בערוגות הגינה7 והוא מאופיין באמצעות הניקוד יָרָק, כמו (מלכים א כא, ב): "וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק...".
פעמים שהשם "ירק" מתייחס לשלב הראשוני בגידול של כל מיני הצמחים, כמו (ישעיהו טו, ו): "כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה".
ופעמים שהשם "ירק" מתייחס לעלים הירוקים, כמו (שמות י, טו): "... וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
הפועלים טעו וסברו שרבי יוחנן בן נורי שהתיר את היֶרֶק - מייד, התכוון לשלב הראשוני בגידול של כל מיני הצמחים. ורבי יוסי מוסיף למעשה את הפרטים הנוספים, שהיֶרֶק של הפועלים היה מורכב מנבטים צעירים של בצלים ושל שְׂעוֹרִים, ושהם נזרעו בקרחת הכרם; כדי להסביר מדוע הפועלים טעו. הפועלים היו סבורים שנבטי הבצל הצעירים שמוגדרים כיֶרֶק בהלכות כלאי הכרם8, מוגדרים כיֶרֶק גם בהיתר של רבי יוחנן בן נורי.
אולם כשהפועלים באו אל רבי יוחנן בן נורי הוא אסר את נבטי הבצל – והוא אמר שיש להתייחס אליהם כאל ספיחי שביעית. ורבי יוחנן בן נורי הודיע לפועלים שכאשר הוא התיר את היֶרֶק - מייד, הוא התכוון רק לצמחים שגודל מלכתחילה ליֶרֶק.
כלומר, אם גידלו את הצמח לשם חשיבות של אחד מהחלקים שמתפתחים בו, כגון הזרע; הצמח גודל ל"זרע"; ובירקות הגינה שאין אוכלים בהן את הזרע אלא חלקים חשובים אחרים שנקראים "פירות" הצמחים גודלן ל"פירות"; ואם גידלו את הצמח מלכתחילה כדי לאכול את העלים שלו - הצמח גדל ליֶרֶק9. רק הצמחים שנזרעו ליֶרֶק – מותרים מייד במוצאי השביעית, ואפילו שנזרעו באיסור.
רבי יוחנן בן נורי הסביר לפועלים, שאם בעלי הבתים שבצִפּוֹרִי היו זורעים את הבצלים הללו מלכתחילה כדי לאכול את העלים שלהם (ליֶרֶק), הם היו מותרים מייד במוצאי השביעית. אולם מאחר שבצִפּוֹרִי זרעו את הבצלים הללו מלכתחילה לצורך ה"פירות"10 שלהם (פקעות הבצלים); לפיכך, למרות שנבטי הבצל נעקרו לפני שהפירות שלהם (פקעות הבצל) התפתחו - הם אסורים11.
טעות לעולם חוזרת
כאשר הירושלמי מספר על מסע לוויה פלאי של רַבִּי מצִפּוֹרִי לבית שְׁעָרִים הוא רוצה לרמז לנו שלפי שיטתו - "טעות לעולם חוזרת". רַבִּי חזר על טעותם של הפועלים וגם הוא התיר את הירק הלא-נכון.
גם רַבִּי התיר את ה"ירק" מייד במוצאי השמיטה, ובירושלמי במסכת שביעית (פ"ו ה"ד) מבואר שהוא התיר לאנשי צִפּוֹרִי גם את הבצלים. המעשה במסע הלוויה של רַבִּי מרמז, שלמרות שרַבִּי חי כמה דורות לאחר דורו של רבי יוחנן בן נורי, הוא חזר וטעה בטעות של הפועלים, גם הוא החליף בין "ירק" ל"ירק"; גם הוא התיר בטעות את הבצלים של אנשי צִפּוֹרִי.
המעשה במסע הלוויה של רַבִּי מרמז, שהטעות ביחס ל"היתר הירק" אינה טעות הלכתית רגילה. "היתר הירק" של רבי יוחנן בן נורי מבֵית שְׁעָרִים, ו"היתר הירק" של אנשי צִפּוֹרִי מייצגים השקפות עולם שונות. לפי השקפת העולם של בֵית שְׁעָרִים, מי שמצדד ב"היתר הירק" של אנשי צִפּוֹרִי הוא שקול כ"מת", ולפיכך רַבִּי נחשב ל"מת". ומאידך אנשי צִפּוֹרִי סבורים, שמי שחולק על "היתר הירק" שלהם - הוא זה ששקול כ"הרוג=מת".
במאמר הבא נאריך בעזהשי"ת בביאור המחלוקת שבין שתי השקפות העולם האלו, בין זו שעומדת מאחורי היתר הירק של אנשי צִפּוֹרִי ובין זו שעומדת מאחורי היתר הירק של אנשי בֵית שְׁעָרִים.
_______________________________________________________________
[1] "וצולה לו דג" נוסף בתיאור המעשה בקהלת רבה (פרשה ז, יא; פרשה ט, י)
2 "אין מזכירין מעשה ניסים" (ירושלמי שקלים פ"ו, ה"ג)
3 לצמחי התבואה (השְׂעוֹרִים) הצעירים הללו יש גם שם פרטי מיוחד שנקרא "חזיז" (כמבואר בסוגיה בבבא קמא דף קיט, ב; ובסוגיה בעירובין דף כח). אולם במעשה שרבי יוסי מספר צמחי הבצל הצעירים וצמחי השְׂעוֹרִים הצעירים כלולים יחדיו בשם "ירק".
4 "... אצל ר' יוחנן בן נורי לבית שערים" (תוספתא סוכה ב, ב)
5 "יבשה - נעשה גריד כהלכתה" (רש"י בראשית ח, יד)
6 בתוספתא (כלאים ג, טו) נאמר "זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן"; וכוונת התוספתא להגדיר בשם ירק את כל הצמחים שאינם נחשבים לאילנות".
7 כמבואר ברמב"ם בהלכות כלאים (א, ט); וכפי שמתבאר בהמשך דבריו בהלכות כלאים (ה, א-ב), שהוא פותח ב"שני מיני ירקות" ועובר לדבר על "שני מיני ירק".
8 הגדרת ה"ירק" כשלב הראשוני בגידול של כל מיני הצמחים – מופיעה במשניות בהלכות כלאי הכרם. במשנה במסכת כלאים (ה, ה) נאמר: "הנוטע ירק בכרם". אולם כאשר הרמב"ם מביא דין זה הוא כותב (הלכות כלאים ו, א): "הזורע ירק או תבואה בכרם". הרמב"ם מבאר עבורנו את פשטות לשון המשנה, והוא מגלה שה"ירק" שהוזכר במשנה הזו כולל בתוכו גם את התבואה; מפני שה"ירק" הוא גם שם כולל לכל הגידולים בשלב הראשוני שלהם. וכפי שהרמב"ם מקדים בתחילת הלכות כלאיים (א, ח): "... כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא - ונקרא ירק".
9 כמבואר במשנה (מעשרות, ד, ה) "כֻּסְבָּר שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע - יְרָקָהּ פָּטוּר. זְרָעָהּ לְיָרָק - מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק." וביאר שם הרמב"ם בפירוש המשנה, שה"ירק" הוא העלים של הצמח.
10 כמבואר ברמב"ם בהלכות כלאים (א, ח): "... והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן..."
11 שיטתו המיוחדת של רבי יוחנן בן נורי ב"היתר הירק" נפסקה ברמב"ם. הרמב"ם מתייחס בדבריו לצמח בשם פול המצרי, אולם המציאות של צמח שנזרע לצורך הזרע או הפרי שלו, או שהוא נזרע לצורך היֶרֶק שלו, קיימת במיני צמחים נוספים (כמבואר בירושלמי כלאים פ"ג, ה"ב; ובירושלמי מעשרות פ"ד, מ"ד). וזו לשון הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ד, יד-טו): "פול המצרי ... עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזֶרַע - בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים; ואם זרעו ליֶרֶק - הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר..." (רמב"ם
הרמב"ם מבאר שיתכן מצב שאסור לקנות פול המצרי שנזרע בשמיטה מעובר עבירה מסוים, ומותר לקנותו מעובר עבירה אחר. אם עובר העבירה זרע את הפול המצרי בשמיטה לצורך הזֶרַע שלו הוא אסור כשאר הספיחים - "עד שיעשה כיוצא בו". אולם אם הוא זרע את הפול המצרי בשמיטה כדי לאכול את עליו (ליֶרֶק), מותר לאכול במוצאי השביעית אל כל חלקי הפול המצרי - גם את עליו וגם את זרעו - הואיל ונלקט בשמינית.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
