|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת עקבאיסור אונאת ממון - חלק בשער לדיןהרב יואב שטרנברגבגליון הקודם ביארנו חלק מהיסודות של דיני אונאה. את הגליון הנוכחי נייחד לא לצד הממוני, אלא לצד האיסורי.
כבר הזכרנו, שקביעת מחיר השוק של מוצר היא משימה קשה ולא כל כך ברורה בהגדרתה. כמו כן, ציינו שגם אונאה הנעשית בטעות, חלים עליה דיני אונאה לעניין זכותו של המתאנה לתבוע את אונאתו. האם משמעות הדברים היא, שכל מי שקנה או מכר שלא בדיוק במחיר השוק עובר על איסור אונאה?
כבר אמרנו, שאין אפשרות לתבוע אונאה בפחות משתות משום שהמתאנה מוחל. הרא"ש (בבא מציעא פרק ד סימן יז) דן בשאלה, האם מי שמאנה בפחות משתות עובר על איסור. וזו לשון הרא"ש: "ויראה דבכל שאר דברים אפילו פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה, כיון שידוע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר 'אל תונו' בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו, אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכך דרך מקח וממכר, לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעותם עד שתות. שאף אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאין בשוה, זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר אין בו אונאה, הלכך מקבל עליו שתיקה ואין מערער ומוחל (המוכר). אבל אם המוכר בקי בערך מחבירו והלוקח אין בקי כל כך, או אם הלוקח תגר ובקי בערך מקחו יותר מן המוכר, אל יאנו זה את זה אם לא שיפרש. חוץ ממטבע כל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחלה להוציאה ביפה. שגם אחר יקבלנה מידו ביפה ואין בו הפסד כלל".
או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך, דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף עליו דמים יותר מכדי שויו ופעמים שהמוכר מזלזל בשומתו בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות, הלכך עד שתות הוי בכלל דמי מקח ואין כאן שם אונאה כלל, וצ"ע. וירא שמים יצא ידי כולם.
האפשרות הראשונה שמעלה הרא"ש היא, שאף על פי שיש כאן מחילה, לכתחילה אסור להונות גם בפחות משתות, ולכן מי שיודע בוודאות מהו מחיר השוק, וחברו אינו יודע, אינו רשאי להונות אותו בפחות משתות. הרא"ש כותב שמספק יש לחשוש לאפשרות זו. גם השולחן ערוך (חושן משפט סימן רכז סעיף ו) הסתפק בדבר ולא הכריע. האם משמעות הדברים היא, שכל מי שקונה, ואינו יודע מהו מחיר השוק עובר בשוגג על איסור אונאה? דבר זה איננו סביר.
שאלה זו מובילה אותנו לדיון בשאלה – מהו הגדר של איסור אונאה? כאשר, לשאלה זו ייתכנו שתי תשובות שהן שלוש:
דרך אחת היא, שבמנותק מהשאלה מדוע אסרה התורה אונאה, הרי שלמעשה כל מכירה במחיר השונה ממחיר השוק, הרי היא אונאה.
הדרך השניה היא, שאיסור אונאה נובע מטעם מסוים, והאיסור קיים רק כאשר גם הטעם קיים. לפי דרך זו יש שתי אפשרויות להגדיר את איסור אונאה – רמאות, או ניצול.
הקשר בין האיסור לחיוב התשלומים
כפי שכבר כתבנו, לגבי שאלת חיוב התשלומים, ברור לחלוטין שישנו חיוב תשלום גם כאשר האונאה לא נבעה מרמאות או ניצול. האם משמעות הדבר היא שהדרך הראשונה שהצגנו היא הנכונה?
הפני יהושע (בבא מציעא נו.) דן בשאלה זו – מה מקור חיוב התשלומים במקרה של אונאה: "ובאמת תמיה לי שלא מצינו בשום מפרש או פוסק איזה טעם מנא לן דאונאה ניתן להשבון, ובשלמא ביתר משתות דהוי ביטול מקח י"ל דלא צריך קרא אלא דמסברא אמרינן דהוי כעין מקח טעות, אלא בשתות דקי"ל קנה ומחזיר אונאה קשה ממה נפשך, אי משום מקח טעות יתבטל המקח ואי משום קרא ד'לא תונו' הא קי"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני... אלא על כרחך דכיון דעובר בלאו קרינן ביה 'והשיב את הגזילה', ומהאי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על אונאה דהה ליה ניתק לעשה".
הפני יהושע מסביר, לאור דברי הגמ' בכריתות, האומרת ש'כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני', שלכאורה, למרות שהתורה אוסרת למכור ביותר מהמחיר המקובל בשוק, אם מכר, המכר חל. ואם כן, אומר הפני יהושע מדוע יש חיוב תשלומים באונאה?
הפני יהושע מסביר, שחיוב התשלומים נובע מהאיסור – אדם עבר על לאו, והיות שלאו זה הוא כעין לאו דגזילה, ממילא יש חיוב תשלומין מכוח המצווה של 'והשיב את הגזלה'.
על פי דבריו של הפני יהושע, צריך לומר, שמצות 'והשיב את הגזלה' קיימת גם כאשר המאנה עשה זאת בשוגג, שהרי חיוב התשלומים קיים גם בשוגג, וכיוון שהמצווה תלויה בלאו, נמצא שהלאו קיים גם כאשר האונאה לא נעשתה במזיד. לשיטת הפני יהושע נראה ברור, שאיסור אונאה הוא איסור בעצם המעשה, אלא שלעתים הוא נעשה במזיד ולעתים בשוגג.
בדרכו של הפני יהושע, המגדיר את חיוב התשלומים כעשה הנובע מהלאו הולך גם נתיבות המשפט (רכז, סקי"ט).
אולם, מפרשים אחרים נוקטים במפורש, שאיסור אונאה קיים רק במקום שיש אונאה מכוונת של אחד הצדדים. כך למשל נאמר בשו"ת הרי"ד (סימן סה) : "דמאי דאמר רחמנא לא תונו, לא אמר אלא בדרך מרמה שאין חבירו מרגיש בהונאתו וסובר כי בשווה קונה אותו. אבל היכא דיודע שקונה אותו ביותר מדמיו מפני שהוא חביב עליו וצריך לו וגם חבירו אילולי שמוכרו ביוקר לא היה מוכרו, לא הזהירה תורה על זה 'לא תונו', שאם הוא מחבבו ורוצה לקנותו ביוקר ומרבה עליו דמים כדי שיתרצה למוכרו, מה איסור יש כאן, ולא הזהירה תורה על זה כלל כי אם בדרך מרמה וטעות".
שפתי הרי"ד ברור מיללו – איסור אונאה קיים רק בדרך רמאות, אך כאשר המתאנה יודע שקונה במחיר מופקע או שמוכר בזול, אין איסור אונאה. כדבריו משמע גם בחידושי ר' מאיר שמחה על מסכת בבא מציעא (נא. אות ה).
לשיטה זו יש לומר, שאמנם איסור אונאה קיים רק כשמתכוון לרמות, אבל חיוב התשלומים קיים בכל מקרה, וחיוב התשלומים אינו נובע מהאיסור. הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, יד) מסביר את המקור לחיוב התשלומים מריבוי מיוחד בפסוק, ואפשר לומר שחיוב זה קיים גם במקרים שבהם אין לאו כלל.
המקור לאיסור אונאה כניצול משתמע במקצת מדברי ספר החינוך (מצוה שלז) שכתב: "ועובר על זה ועשה אונאה לחבירו לדעת בשתות או יותר, עבר על לאו זה. אבל בפחות משתות התירו זכרונם לברכה להשתכר לתגר מפני תיקון הישוב, שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום".
עם זאת, יש לציין, שגם על פי ההנחה שהאיסור נובע מהניצול צריך לסייג את הדברים. שכן, ברור לחלוטין, שכאשר נוצר קרטל או מונופול, אין איסור מן התורה להעלות את המחיר ככל שרוצים. הדבר מתבאר מדברי הרמב"ם בתחילת פרק יד מהלכות מכירה: "הלכה א: כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו הונייה, ואפילו אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר מותר, אבל בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות. הלכה ב: במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, אבל העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה".
הרי מבואר ברמב"ם, שאין איסור להשתכר כמה שרוצים מן התורה, ורק מוטלת חובה על בית דין לקבוע שער לרווחים בדברים שיש בהם חיי נפש. לכן, אם רוצים לדבר על ניצול, צריך לדבר על מקרה חריג – דהיינו, להסביר שבמצב מסוים, אחד הצדדים "לחוץ" מאוד, ומחמת זאת מוכן לסטות בהרבה מהמחיר המקובל בשוק.
על איסור אונאה בתנאי השוק בימינו
אם נקבל את אחת משתי הגישות הרואות בכוונה של המאנה חלק מהאיסור, נמצא שבדרך כלל, אין בעסקת מקח וממכר בעיה של איסור אונאה. אם הקונה והמוכר אינם מכירים אחד את השני, לא תהיה רלוונטית בדרך כלל שאלת הניצול, שהיא מעצם הגדרתה, קשורה לניצול מצבו המיוחד של קונה או מוכר. כמו כן, בעסקה רגילה, הנעשית בתום לב, לא תהיה שייכת שאלת איסור אונאה מחמת רמאות. לכן, כאשר הצדדים אינם מכירים אחד את השני, ומגיעים לעסקה בתום לב, הם אינם צריכים לחשוש מראש, שמא הם עוברים בשוגג על איסור אונאה.
נכון אמנם, שהמתאנה יכול לתבוע את המאנה אם יגלה שאכן נתאנה, אלא שבמקרה כזה, חובת ההוכחה מוטלת על המתאנה, דבר שהוא אפשרי, שהרי ניתן לשום את מחירו של חפץ, אך לא יתרחש לעתים תכופות, מחמת העלות הכרוכה בביקור אצל שמאי, ולכן לא ישתק את חיי המסחר המוכרים לנו כיום.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
