|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת ראהתרגום ירושלמי מול תרגום אונקלוס נחום איש גמזו מול ר' עקיבאפרשת השבועהרב משה ארנרייך, ראש כולל "ארץ חמדה"פרשתנו פותחת בפסוק:
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א כ"ו).
"אונקלוס" מתרגם את סוף הפסוק "ברכן ולוטין" (קללה). ואילו יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי מתרגמים "וחילופא". יש להבין מה טעם השוני בין התרגומים, ויותר יש להבין את תרגום ירושלמי מה הכוונה שהקללה היא חילופא של הברכה, בד"כ תחליף זהו משהו דומה ועומד במקום ולא דבר והיפוכו".
הגמ' במס' ברכות (דף ס:) דנה בדברי המשנה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, אמר רבא לא נצרכא אלא לקבליינהו בשמחה, רש"י מוסיף לברך על מידת פורענות בלבב שלם.
בהמשך מובא בגמ' בשם רבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'. והגמ' מביאה סיפור כיצד ר' עקיבא יישם את דבריו בפועל. כשהוא לן בשדה היו עמו תרנגול חמור ונר. והרוח כבתה את הנר, חתול אכל את התרנגול ואריה טרף את החמור. בכל זאת תגובת ר"ע היתה 'כל דעביד רחמנא לטב'. בלילה גיס חיילים שבה את כל הסביבה ואז הוכיח ר' עקיבא איך שהתברר למפרע שהכל לטובה כי אילו היה נר דלוק הגיס היה רואה אותו ונעירת החמור וקריאת התרנגול היתה מסגירה אותו בידי הגיס.
המהרש"א באגדות מקשה מדוע הגמ' לא מביאה כדוגמא למברך על הרעה כמו שמברך על הטובה את הסיפור של נחום איש גם זו [מס' תענית דף כא.] שנשלח עם ארגז מלא אבנים יקרות לקיסר כדי לבטל גזירה, וכששהה בערב במלון קמו אנשי המלון ורוקנו את הארגז ובמקום האבנים היקרות הניחו עפר. תגובת ר' נחום היתה 'גם זו לטובה'. כשראה המלך את העפר חשב שצוחקים עליו ורצה להרוג אותו וגם אז התגובה היתה "גם זו לטובה". בסופו של דבר אליהו התחזה לאחד משריו ואמר שכנראה זה עפר של אברהם אבינו שנלחם בו במלכים שהעפר היה הופך לחיצים ובכוחו של העפר הצליח המלך לכבוש מדינה שעד כה לא הצליח, ולכן נתן לו במקום העפר אבנים יקרות וכבוד גדול. א"כ שואל המהרש"א, הרי היה ניתן להביא זאת כדוגמא שצריך לקבל הרעה כמו הטובה ומשיב שהגמ' העדיפה את דברי ר"ע ששלב בדבריו גם את הקב"ה 'כל דעביד רחמנא' מדברי ר' נחום שאמר משפט סתמי 'גם זו לטובה'.
הערה נוספת שיש להעיר מדוע ר"ע משתמש בלשון ארמית ואילו דברי ר' נחום נאמרו בלשון הקודש. שמעתי מפי הגאון ר' מיכל זילבר שליט"א שלשון הקודש היא דרגה גבוהה יותר מלשון ארמית המסמלת גלות ונקראת בספרי חן, "האחוריים של לשון הקודש" ובאמת ר' נחום נמצא בדרגה גבוהה יותר. במקרה של ר"ע רואים עכשיו מצב של קללה, מקבלים אותו בשמחה, בוטחים בד' שזה יתגלה כטובה ורק בדיעבד מגלים באמת את הטובה שבקללה. ואילו נחום איש גם זו רואה עכשיו לכתחילה שהעפר, הוא עצמו הטובה ואיך הוא אמור להציל את ישראל מהגזרה. יתכן שזו הסיבה שהדוגמא של נחום איש גם זו איננה מובאת כיון שאין עדיין תביעה מאיתנו להגיע לדרגה הנעלית ביותר.
תרגום אונקלוס הוא תרגום בבל, מקום שההעלם וההסתר הוא בתוקף, היסורים נתפסים כפי שהם נראים בפשטות ענין של קללה. ורק בעתיד יתגלה שבעצם 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'. אולם תרגום יונתן ותרגום ירושלמי [לדעת הערוך זהו אותו תרגום] תרגום של ארץ ישראל, ההסתכלות היא כבר בדרגה גבוהה יותר וחודרת יותר לפנימיות הדברים. היסורים הם עצמם אופן של המשכת הברכה, הם גילויים של גאולה, 'גם זו לטובה'.
וזוהי כוונת הנביא בנחמתו "אנכי אנכי הוא מנחמכם", ראיית החסדים בתוך היסורים היא גילוי כפול של 'אנכי' לעומת הגילוי של 'אנכי' במעמד הר סיני שהיה בניסים גלויים.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
