שנת תשס"ח | שבת פרשת וארא

שו"ת במראה הבזק

טאיפיי, טיוואן              תשרי תשס"ד                                                                
 
אחריותם של מנהלי ארכיון ציבורי על דברי לשון הרע ורכילות שמכילים המסמכים
 
שאלה:
אנחנו מנהלים ארכיון וארכיב דיגיטלי המשרת בתי ספר, ספריות ציבוריות, איגודים מקצועיים שונים וגם את משרדי הממשלה. האם אנו כמנהלי המקום אמורים לבדוק שאין חשש רכילות או לשון הרע במסמכים או בחומר? האם יש הבדל בין ארכיון דיגיטלי לארכיון רגיל?

 
תשובה:
א.   היות שהמטרה שלשמה מוקמים ארכיונים ציבוריים היא לתועלת ציבורית ו/או מחקרית, ניתן לאגור מסמכים בארכיון אף אם הם מכילים דברים שיש בהם לשון הרע ורכילות[1].
ב.   כאשר ברור שאין כל תועלת בפרסום המסמך או שאמינותו מוטלת בספק – אין לפרסמו, או שיש להוציא ממנו את הדברים השליליים[2].
ג.    כאשר הדבר ניתן, יש להשמיט את שמות האנשים, אלא אם דבר זה יגרום לאיבוד התועלת שבפרסום[3].
ד.   כל ההיתר מתייחס אך ורק לאמירות שיש בהם משום לשון הרע, אך פרסומים אסורים אחרים, כגון פורנוגרפיה וכד', אין לפרסם בשום מקרה[4].
ה.   אין הבדל בעניינים הללו בין ארכיון דיגיטלי לארכיון רגיל[5].

[1] לשון הרע שייך גם בדבר כתוב – "חפץ חיים" (הלכות לשון הרע כלל א סע' ח), וכן מוכח מהגמרא (סנהדרין ל ע"א), ואף אם המפרסם לא כתב את המסמך, פשוט שיש איסור גם לפרסם מסמך כתוב, שהרי הוא נחשב כאמירה, ודומה הדבר לעורך עיתון שקובע מה יתפרסם בעיתונו, ועובר על איסור לשון הרע אם החליט להכניס דברי לשון הרע לעיתון. ראה ספר "זרע חיים" (המודפס בסוף ספר "חפץ חיים" עם ביאור "נתיבות חיים") בקונטרס לשון הרע בעיתון (ג, ב). אומנם שם הוא מסייג ואומר שכאשר העורך איננו שם לב ללשון הרע אין כאן איסור – אך שם מדובר בהתייחסות לעיתון אשר איננו מעוניין לספר לשון הרע, ורק קורה שלפעמים נכתבים בו דברים אסורים. כשמדובר באחראי על ארכיון שאמור לקבוע אלו מסמכים יפורסמו, היתר זה אינו שייך, כיוון שאין הנחיה כללית שלא לכתוב מסמכים שיש בהם לשון הרע. ואומר ה"משנה הלכות" (ט סי' שנג) שפרסום בכתב חמור הרבה יותר מאמירה בעל-פה, כיוון שחטאו חקוק ונשאר לעולם.
אלא שיש לדון להתיר מצד זה שמסמכים הנמצאים בארכיון הם לרוב דברים שכבר נתפרסמו בצורה כזאת או אחרת בציבור. והנה, הרמב"ם (דעות פרק ז הל' ה) כותב: "אם נאמרו דברים אלו (של לשון הרע) בפני שלושה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר". מקור דבריו הוא בגמרא (ערכין יז ע"א): "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. מאי טעמא? חברך חברא אית ליה", ומפרש הרמב"ם סוגיה זאת, שכאשר דבר נאמר בפני שלושה ברור שהוא יתפרסם בסופו של דבר, ואין בזה כבר איסור לשון הרע, שהרי ממילא כולם ידעו מזה.
ה"חפץ חיים" הביא את דעת הרמב"ם (שם כלל ב סע' ג) כדעת "יש אומרים", אלא שאי אפשר לסמוך על היתר זה מג' סיבות: ראשית, ראשונים רבים חלוקים על הרמב"ם בהיתר הזה, ומפרשים את הגמרא בערכין בצורה אחרת – ראה ב"חפץ חיים" (שם ב"באר מים חיים" אותיות ב-ד). הסיבה השנייה היא שה"חפץ חיים" עצמו בהמשך (כלל ב) מונה סייגים רבים להיתר הזה, כגון שמותר לומר רק באותה עיר (שם סע' ו) או לא להגיד לאנשים שבוודאי יאמינו לגמרי לדברים וייכשלו באיסור קבלת לשון הרע (שם סע' י) ועוד, שחלקם קשים ולעתים בלתי אפשריים ליישום בפרסום פתוח לציבור כמו ארכיון, אולם הסיבה העיקרית לחוסר האפשרות להשתמש בהיתר זה היא דברי הרמב"ם עצמו, המתנה את ההיתר בכך שהאדם אינו מתכוון להעביר את הקול ולגלותו יותר, אלא הוא מספר בצורה אקראית. דבר זה הנו ההיפך ממה שנעשה בארכיון, שם יש פרסום במכוון, על מנת שכל הרוצה לראות את הדברים יבוא ויראם.
אלא שכל זה מדובר דווקא כשהלשון הרע נאמרה בפני שלושה, שאז היתר הסיפור הלאה מבוסס על כך שהדבר עתיד להתפרסם, וזה שנוי במחלוקת ונתון בהגבלות. אך בדבר המפורסם כבר בציבור, ייתכן שכולם יודו לרמב"ם שאין בו איסור לשון הרע, כיוון שממילא הדברים ידועים – ראה ב"זרע חיים" (שם עמ' שיג), שיש לו כמה ראיות מה"חפץ חיים" (כלל ד ב"באר מים חיים" אותיות ז ומא, כלל ח ב"באר מים חיים" בהגה ועוד), שבדבר מפורסם אין שייך כלל לשון הרע. כמו כן, אף-על-פי שמתכוון לגלות הקול לא נראה ששייך לאסור, שהרי ממילא הדברים כבר גלויים וידועים. כך גם עולה מדברי הרב שלמה אבינר ("עיטורי כהנים" 82 עמ' 16), ומביא שם מקורות נוספים להיתר. ואם מתכוון לגנאי שייך בזה איסור מצד עצם הדיבור – ראה בתשובת הרב אבינר הנ"ל, שהביא את דברי ה"שערי תשובה" (אות רטז), שנוסף לצער והנזק שגורם לחברו בלשון הרע, יש גם איסור מצד שרוצה להרשיע את חברו ולשמוח לאידו, ועל כן יוצא שגם אם אין איסור מצד הנזק, כגון בדבר מפורסם שהנזק נגרם ממילא, כאשר מתכוון לגנאי אסור מצד רצונו ושמחתו לאיד. מאידך גיסא, פרסום בארכיון לא נועד לגנות את האנשים המופיעים שם, ולכאורה נראה היה להתיר לפרסם בארכיון דברים שכבר נתפרסמו קודם, אלא שנראה לאסור כיוון שהדברים הללו מתפרסמים למשך שנים רבות, ואם כן אף זמן רב לאחר שהדברים המפורסמים שם יישכחו מלב ניתן יהיה לראותם בארכיון, ובכך הם ייוודעו מחדש, וממילא כל ההיתר של דבר מפורסם נופל. וכך מובא בשם הרב הראשי לישראל (לשעבר) הרב אברהם שפירא ("צהר" ה עמ' 42), והוסיף על כך הרה"ג דב ליאור, שעד שנה הדבר ראוי להיחשב כמפורסם. ואמנם לכאורה דבריהם אמורים דווקא לעניין שלא ייחשב כמפורסם, שבזה כולם מתירים וכדלעיל, אך היתר "אפי תלתא" יהיה שייך גם לאחר שנשכח הדבר, היות שבוודאי יש כאלו שעדיין זוכרים אותו, ואם כן יש לו פוטנציאל להתפרסם, אך כפי שכבר הוזכר לעיל השימוש בהיתר "אפי תלתא" בארכיונים אינו פשוט בכלל אף לדעות המתירות.
ויש לדון לגבי ארכיונים אשר המידע שבהם סגור לציבור, ורק לאחר כמה עשרות שנים פותחים אותם לציבור, כגון ארכיונים צבאיים וכד', שרבים מהאנשים שעליהם מדובר כבר אינם בין החיים, ואם כן לא נגרם להם נזק בפרסום הדברים; אך כבר כתב ה"חפץ חיים" (שם כלל ח סע' ט) שאסור לבזות ולחרף את המתים, ויש חרם הקדמונים שלא להוציא לעז על המתים. ואמנם בביאור ה"נתיב חיים" (שם) כתב שפשוט לו שאין בזה איסור דאורייתא, כיוון שלא גורם להם נזק, אך מצד שני הדבר חמור הרבה יותר כיוון שיש עליו חרם הקדמונים. ושם (קונטרס "זרע חיים" עמ' ת) הסיק שסתם כך לספר לשון הרע על המתים אסור, אך בלשון הרע לתועלת (שידובר בה לקמן), אשר הותרה בתנאים מסוימים – לגבי מת יש יותר קולות, ובוודאי כשאין בזה צורך גם זה אסור.
אלא שנראה שיש להתיר פרסום מסמכים בארכיון, מהסיבה שמטרת שימור בחומר בארכיון אינה כדי לבזות ולהכפיש, אלא לשם תועלת לעתיד. לדוגמה: שימור פסקי דין חשוב מאוד לעורכי דין ולשופטים, על מנת שיידעו כיצד נפסק במקרים דומים בעבר, ויוכלו לייצג טוב יותר את הלקוח שלהם ולייעץ בהתאם למקרים שקרו. וכן שימור מסמכים היסטוריים מביא תועלת מרובה לחוקרים בדורות הבאים, אשר מנסים להבין את האווירה ששררה באותה תקופה וכד', ומחקריהם פעמים רבות מועילים גם ליישום מעשי בהווה על-ידי הפקת לקחי העבר. ה"חפץ חיים" (לשון הרע כלל י סע' א), כותב שיש היתר לדבר לשון הרע לשם תועלת (וכן גם ברכילות כלל ט סע' א ועוד), אלא שבסעיף ב הוא מתנה ז' תנאים, שרק בהצטרף כולם ההיתר יהיה רלוונטי. שבעת התנאים הם: (א) שיהיה ברור לו שהדבר אמת (על-ידי ראייה בעצמו או בירור). (ב) שיבדוק שבאמת הדבר הוא רע, שצריך להציל ממנו. (ג) שיוכיח קודם את האיש – אולי זה יעזור. (ד) שלא יגזים בדבריו. (ה) שיכוון לתועלת ולא ליהנות מהפגם. (ו) אם ניתן להביא את התועלת ללא לשון הרע, אסור לספר. (ז) לא לגרום על-ידי הלשון הרע נזק גדול יותר מכפי שהאדם היה מתחייב בבית-דין.
בקצרה ניתן לסכם את הכללים: (א) עקרון האמינות (ודאות ודיוק). (ב) עקרון הכוונה (שיכוון לתועלת). (ג) עקרון התוצאות (שברור שתהיה תועלת, שינסה להביא לתועלת בצורה אחרת ושלא יגרום נזק גדול יותר). ראה על כך גם במאמרו של הרב עזריאל אריאל "על לשון הרע במערכת ציבורית דמוקרטית" ("צהר" ו עמ' 42‑56).
אם נתייחס לדברים הללו בנוגע לארכיון, נראה שבדרך-כלל התנאים הללו נשמרים: (א) המידע שמפורסם בארכיונים הנו מידע בדוק (עונה על עקרון האמינות) של מסמכים רשמיים וכד'. אם מפורסמים גם קטעי עיתונות צריך זהירות יתרה ובדיקה מחודשת של אמינות הדברים, כיוון שלרוב רמת הדיוק של פרסומים בכלי התקשורת אינה גדולה במיוחד. (ב) כוונת הפרסום הנה לתועלת הציבור, כפי שכבר הוברר, שאין כאן כוונה לגנות ולגרום נזק. (ג) התועלת המופקת מארכיונים אינה יכולה להיות מופקת בלעדיהם, וגם לרוב לא נגרם נזק לאנשים המפורסמים שם. גם אם לעתים עלול להיגרם נזק, הוא פחות מהתועלת המופקת.
[2] כמבואר בהערה 1.
[3] איסור לשון הרע אינו חל על סיפור רע שאין ידוע ממנו מי הוא האדם שעליו דוברה הרעה – "חפץ חיים" (לשון הרע כלל ג סע' ד; רכילות כלל א סע' ט; כלל ג סע' ב). מדבריו עולה שיש איסור לספר לשון הרע ללא ציון שם, אם מתוך הסיפור יתברר מיהו האדם או שאחר-כך יגלה, ואם כן זה דווקא כשהשם יכול להתגלות, אך כשלא יתגלה מותר, וזה פשוט, שהרי כל איסור לשון הרע הוא כיוון שעלול להיגרם נזק או צער לזה שסופר עליו, ועל כן אם ניתן להשמיט את השמות יש חובה לעשות כך, שהרי יש אפשרות לגרום את התועלת גם ללא לשון הרע (ראה עקרון התוצאות בהערה 1). וכן נוהגים בפרסום פסקי הדין של בתי-הדין הרבניים בארץ ישראל (אשר יוצאים בספרי "פסקי דין רבניים"), שמפרסמים שם את כל פסקי הדין כולל תיאורי המקרים, אשר יש בהם דברים רעים על אנשים, ובמקום ציון שמות האנשים מציינים רק את האות הראשונה בשמם של בעלי הדין ועורכי דיניהם.
[4] דווקא לשון הרע לתועלת הותרה, אך לא מצאנו שהותרו איסורים אחרים לצורך תועלת, למעט מקרים של פיקוח נפש.
[5] כפי שכבר נאמר לעיל בתחילת הערה 1, אין איסור לשון הרע תלוי באופן המעשה בפועל – אמירה, כתיבה או פרסום דבר כתוב. הכול תלוי בתוצאה, ועל כן אף שכתיבה דיגיטלית אינה זהה לכתיבה רגילה (אין כאן המקום להיכנס לשאלה אם כתיבה דיגיטלית היא כתיבה לעניין איסור שבת, כתיבה בחול המועד וכו'), לעניין לשון הרע אין חילוק.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר