שנת תשס"ט | שבת פרשת בהר בחוקותי

שו"ת "במראה הבזק": כפיית מעגן אשתו ליתן לה גט על-ידי איום גילוי פשעיו לשלטונות.

(מתוך ח"ד)

ניו-יורק, ארה"ב                        New York, USA

אלול, ה'תשנ"ח

כפיית מעגן אשתו ליתן לה גט על-ידי איום גילוי פשעיו לשלטונות.

שאלה

עגונה במשך שש שנים מנסה ללא הצלחה להוציא גט מבעלה. משיחותי עמה התברר, שיש לה "קלף" מאוד חזק נגדו שלא חשבה עד כה להתשמש בו. היא מצאה תיק שמכיל תעודות נגד אחרים שהבעל זייף וכן כרטיסי אשראי שהוא כנראה גנב. השאלה היא, האם האיום להגיש חומר זה למשטרה אינו מהווה עשוי שלא כדין? האם הדבר תלוי אם ע"פ ההלכה מותר לה (או חייבת) ללכת למשטרה, שאז האיום אינו עשוי, וההחלטה לא ללכת היא מתנה בשבילו ודומיא במגרש בגלל הבטחת האשה לתת לה כסף?

בנוסף לכך יש להוסיף כי הבעל סיפר לפי תומו מחוץ לבית הדין שאשתו סיפרה לו שזינתה תחתיו והוא מאמין לה.

במקרה זה אין כל סיכוי לסידור "שלום בית" והעיכוב מצד הבעל לא מוסבר בשום אופן כנסיון לחדש את "שלום הבית".

תשובה

המאבק בבעלים המעגנים את נשותיהם הוא מן הנושאים הכואבים שחייבים לעמוד בראש סדר היום של פוסקי ההלכה, כי יראת השמים של הדיינים וחששם מפני גט פסול והשלכותיו¹, וחששם האמיתי לטובת עתיד האשה וצאצאיה מנוצלים לעיתים קרובות לרעה על-ידי בעלים רשעים.

על כן יש בדרך כלל להשתדל לשמור על קשר עם הבעל ולנסות בדרכי נועם לשכנעו לשחרר את אשתו מכבלי עיגונה. ברם, אם דרך זו לא תצלח, יש לעשות כל מאמץ למצוא דרך להשגת גירושין, ובלבד שזה לא יוליד חששות הלכיים.

בנדון דידן, יש בשימוש באיום האשה על הבעל (שהמיסמכים המרשיעים יימסרו לידי המשטרה אם לא יסכים לגרש) כמה חששות, כולל חשש לגט מעושה פסול². לכן יש לנקוט את הפעולות הבאות, לפי הסדר:

(א)     לנסות לשכנע הבעל בדרכי נועם לוותר על דרכו הלא-טובה ולנהוג כמנהג בני ישראל שלא לעגן את נשותיהם כאשר הזיווג לא הצליח, ובכך ילך בדרך הישר והטוב, לטובתו בהווה ובעתיד.

(ב)     אם פעולות השכנוע לא יצליחו, צריך להזמין את הבעל לבית-הדין ולברר, אם הוא עומד בהכרזתו שהוא מאמין לאשתו שזינתה.

אם הוא ממשיך לטעון גם בפני בית-הדין שהוא בטוח שזינתה³, ייחשב הדבר סניף גדול להקל⁴. מכיוון שעצם מסירת המיסמכים למשטרה היא מותרת⁵, ניתן להתיר איום זה לעודד את הבעל לגרש⁶.

הואיל ואנו בונים על טענת הבעל שאשתו זינתה⁷, יש להקפיד שהאשה תמסור את התיק שמצאה, לידי בית-הדין כדי שהדיינים יהיו המאיימים על הבעל⁸.

יש להעדיף שעצם נתינת הגט תבוצע לפני בית-הדין⁹. 

אם האשה מוכנה לתת בשעת הגירושין לבעל סכום כסף, יהיה היתר זה יותר מרווח¹⁰. 

אם הבעל חוזר בו מהודאתו שהוא מאמין שזינתה, וטוען שבאמת אינו משוכנע בזה¹¹, עדיין אפשר להתיר את האיום בשעת הדחק, אבל אז תהיה הדרישה שהאשה תתן לבעל כסף לעיכובא¹².

יש להעדיף שאדם אחר יביא לידיעת הבעל את העובדה שמיסמכים אלה הם בידי האשה¹³; וגם עדיף שלא להזכיר במפורש את ההסגרה למשטרה, אלא רק להזכיר שהמיסמכים הם בידי האשה, ושיש להניח שאם יסכים לגרשה, האשה תסכים להעביר אותם אליו¹⁴. ברם, אין שתי עדיפויות אלה מעכבות.*

______________________________________________________

[1]   במקרים רבים ייתכן שגם גט מעושה על-ידי בית-דין יהיה בטל מן התורה (עיין "בית שמואל" אבן העזר סי' קלד סק"ו ו"ערוך השלחן" שם סעיף ג), ויש לשקול בכובד ראש כל היתר כפיית גט כדי שלא לבוא על-ידי זה להתיר אחר כך את האיסור החמור של "נישואין" עם אשת איש. יש להדגיש שחלקים מתשובה זו מתאימים רק למקרה כמו שלנו, שבו ברור לבעל, שאין סיכוי שאשתו תחזור אליו [כי רק במקרה זה שייך לומר את סברתו של ה"אבני נזר" ודברי "תורת גטין" (בהערה 10) וסברת ה"אור שמח" וה"אגרות משה" (בהערה 6)].

2   יש להעיר שאם על-ידי מסירת החומר למשטרה הבעל יפסיד רק סכום כסף קטן, והטורח בערעורו נגד טענותיה יהיה קטן יחסית, מותר בשופי לאיים שהתיק יימסר למשטרה אם לא יסכים לגרש, וזה לא ייחשב כלל לגט מעושה. והיינו, שהחוק המקומי קובע, שעבירות כאלה גוררות אחריהן רק קנס ממוני קטן, או שלאשה אין ראיות מספיקות להרשיעו, והגשת החומר למשטרה רק יטריח עליו לבזבז זמן-מה להשיב על טענותיה (ולא יצטרך לשלם הרבה עבור עורך-דין וכדו'). עיין בשו"ת "בית אפרים" (מהד' תנינא הוצ' מוסד הרב קוק ח"א סי' ע עמ' רמט ו רנ) שלאחר דיונו בשאלה, אם אונס ממון פוסל בגט, הוא כותב "הדבר ברור שהוא תלוי באומד דעת הב"ד אם הוא רוצה להפסידו סך שהוא עצום ממנו לפי יכולתו, כשיעור שרוב בני אדם... מחמת אונס סך כזה הי' נזקק לגרש, גט מעושה הוא... ומכ"ש אם אינו איש אמיד... אבל אם הוא סך מועט, שרוב בני דעה כי תקראנה אותם כאלה לא יהי' קל בעיניו להוציאה בשביל הפסד מועט, פשיטא שאף אם יטעון שהוא מקלי הדעת וייקר דמים בעיניו עד שמחמת הפסד מועט לבו אנסו לגרש... אף אם נאמן שכן הי' בדעתו, בטלה דעתו אצל כל אדם. ועל כל פנים אומדנא דמוכח אין כאן, ודברים שבלב נינהו, כיון שנותן הגט סתם...".

קשה לקבוע במדויק, איזה סכום ייחשב ל"סך מועט שרוב בני דעה... לא יהיה קל בעיניו להוציאה", אבל על כל פנים נראה שבנדון דידן ברור, שאם הבעל מעגן את אשתו רק כדי להוציא ממנה כסף, והאיום שמאיימים עליו רק מראה לו שלא יצליח להוציא כסף ממנה (ואדרבה, רק יפסיד בגלל סירובו), ודאי שלא ייחשב לגט מעושה. אלא שמלשון השאלה נראה שמדובר כשקיים חשש סביר, שהבעל באמת יופלל בעבירות חמורות על החוק, וזה יפגע בו קשות ויש כאן איפוא איום רציני.

3   אמנם, הואיל ודברי הבעל עד עכשיו נאמרו רק במעמד לא-פורמאלי, הוא בהחלט מסוגל לטעון עכשיו בפני בית-הדין שבאמת אינו משוכנע שזינתה, עיין במחבר שו"ע אבן העזר (סי' יז, כ על פי שו"ת הר"ן סי' מז ועיין שם עוד ראשונים, ב"בית יוסף" וב"דרכי משה" אות כח). הר"ן מנמק "לפי שאין אדם מדקדק בדבריו שאמר חוץ לב"ד". וכל שכן בנדון דידן שסביר להניח שהבעל אמר את דבריו רק כדי לתקוף את אשתו, אבל אינו מאמין בהכרח במה שהוא אומר. ועוד עיין בשו"ע חושן משפט (סי' פ, א).

4   ברמב"ם (פכ"ד מהל' אישות הל' יח) משמע שגם אם בעלה מאמין לאשתו שזינתה, חיובו לגרשה יהיה רק לצאת ידי שמים, אבל בית דין לא יכופו על כך כל עוד שאין שני עדים שזינתה. כך הבינו ה"בית מאיר" (אבן העזר סי' קטו, ז), ר' עקיבא איגר (שו"ת רע"א סי' פח, ו"דרוש וחידוש" עמ' צא), ושו"ת "חתם סופר" (אבן העזר ח"א סי' כח). ולדעת התוספות (זבחים ב ע"ב ד"ה סתם אשה), גם אם שני עדים מעידים שזינתה, לא נכוף גירושין, אם לא יחיו יחד חיי אישות.

אבל ריטב"א בקידושין (פא ע"א) כותב שבית-דין יכופו גירושין כשהבעל מאמין על-פי אחר שאשתו זינתה. רבי יונתן אייבשיץ בספרו "בני אהובה" על רמב"ם שם) טוען שגם רמב"ם יודה שכופים גירושין כשאין הבעל חוזר מדבריו (שהוא שמאמין שזינתה). ועוד עיין בפתחי תשובה (סי' קטו סקל"ז) המביא דעות בנדון.

אלא שיש לברר, איך הבעל הגיע למסקנתו שאשתו זינתה. עיין ברמ"א (שו"ע אבן העזר סי' קטו, ז' ע"פ המהרי"ק) ש"י"א דלא יכול לומר שמאמין לעד, אלא אם מאמין לו ג"כ בשאר דברים אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדה לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה". וכן עיין בשו"ת "אגרות משה" (אבן העזר ח"ג סו"ס ל, ענף ג) הפוסק למעשה שלא מספיק שהבעל יאמר "שלא תשקר בדבר שהוא גנאי על עצמה" וכן ש"מכיר את אשתו שאינה משקרת בשום דבר", אלא רק אם "יאמר שבקי דלא תשקר בשביל תאוה ויצר גדול כזה...", עיי"ש.

אבל עיין בשו"ת רע"א (סי' ק, ד"ה ומה שתפס מר) שה"בית מאיר" היקשה על מהרי"ק דברשב"א (שהמהרי"ק עצמו מביא) לא משמע כמהרי"ק. ובשו"ת רע"א סי' קא (ד"ה ומ"ש רומ"פ וד"ה וביותר י"ל, ושם בסי' פח) הוא נוטה לומר שעל כל פנים רשב"א לא החליט בדבר זה. תשובות אלה מובאות ב"פתחי תשובה" (על שו"ע אבן העזר סי' קטו ס"ק מב).

בכל עניין אין לבית-דין לכוף על-פי-זה בלבד, לחוש לדברי רמב"ם הנ"ל לפי הבנת רוב האחרונים. אבל אם הבעל טוען, שהוא משוכנע שאשתו אמרה אמת (ולא שייתכן שאמרה ככה רק כדי להרגיזו, או כדי לשכנעו לגרש אותה), נראה שיש לסמוך על שיטת ריטב"א ו"בני אהובה" ברמב"ם על כל פנים כסניף להקל. [רמ"א באבן העזר סי' קעח, ט מביא דעה שלפיה בזמן הזה, כאשר ישנו חרם דרבנו גרשום שאסור לאדם לגרש את אשתו בעל כרחה, אין אדם נאמן לומר שהוא מאמין לאשתו או לעד אחר שזינתה, "דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה אע"פ שאינו מאמין", כדי שיוכל לגרש אותה ולהתחתן עם האשה האחרת.

אבל נראה שאין זה שייך לנדון דידן, שהרי אצלנו האשה דווקא מתחננת להתגרש ועל כן אין שום הבדל בין זמן הזה לבין לפני תקנת רבנו גרשום. ונראה להביא קל וחומר מדברי "נודע ביהודה" (מהד' תניינא, אבן העזר סי' יב), המובא ב"פתחי תשובה" שם (סקכ"א), שגם באשה שאינה מסכימה להתגרש, "אמנם דהיא עצמה אמרה טמאה אני לך, הא ודאי שאין כאן מקום לחרגמ"ה, ואם הוא מאמינה, חייב לגרשה...", וכל שכן למקרה שלנו שהגירושין לא יהיו בעל כרחה בכלל].

5   אנחנו יוצאים כאן מתוך ההנחה שמסירת החומר למשטרה היא כשלעצמה פעולה המותרת, דהיינו במדינה שיש בה חוקי צדק והציות להם מאפשר חיים בשלום ובבטחון כראוי.

מרן המחבר כותב בשו"ע חושן משפט (סי' שפח, ט, על פי רמב"ם פ"ח מהל' חובל ומזיק הל' ט), "אסור למסור ישראל ביד עכו"ם בין בגופו בין בממונו... ואפילו היה מצר לו ומצערו..וכל המוסר ישראל ביד עכו"ם, בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעוה"ב". אבל להלן נמנה כמה נסיבות שבהן אפשר להתיר "מסירת ישראל ביד עכו"ם".

(א)      אם יש חשש שיזוקו הרבים, כגון שזייף ויש חשש שהמלכות תרע לקהילה בגלל זה, מותר להודיע לשלטונות על כך, כמופיע ברמ"א בשו"ע חושן משפט (סי' שפח יב, ובסי' תכה, א).

(ב)      אם ייגרם חילול השם שלא יודיעו לשלטונות, כגון בגוי שייחד יהודי להיות עד עבורו בעסקו עם יהודי אחר, מותר ליהודי שהוזמן כעד להעיד על העסק בערכאות גם נגד היהודי האחר, כמבואר בשו"ע חושן משפט (סי' כח, ג).

(ג)       אם יהודי חייב כסף ליהודי אחר, והלה תובעו בבית-דין, ואין מסוגלים להוציא את הכסף מיד החייב, "נוטל רשות מבית-דין ומציל בדיני גויים מיד בעל דינו, ויש רשות לבית-דין לילך לפני גויים ולהעיד שזה חייב לזה", עיין במחבר ורמ"א שו"ע חושן משפט (סי' כו, ב). ונראה דהוא הדין בנדון דידן, אם ידוע שהבעל חייב כסף ליהודים, ואין בית-הדין מסוגל להוציאו ממנו, מותר להביא את ההוכחות למשטרה.

ועוד נראה שכל האיסור הוא לגבי עכו"מ וגויים שחֶזקתם גזלנים, אבל במקומות שבהם היהודים חיים בשקט ושלוה תחת שלטון חוקי המבוסס על כללי הצדק, דינא דמלכותא דינא, עיין רמב"ם _פ"ה מהלכות גזילה), וחובת האזרחות הטובה חלה גם על היהודים. במקומות כאלה חילול השם עלול להיות עוד יותר גדול, שהרי המעשה עלול להתפרש ככפיות טובה וכו'.

הגרז"ן גולדברג הוסיף שלמעשה, מקובל שבעבירות פליליות יש למסור למשטרה ידע על הפושע.

כאשר מדובר בפעולה שהיא "בדין", דהיינו פעולה המותרת, יש סניף גדול להקל על פי דברי שו"ת התשב"ץ _(ח"א סי' א, עמ' ט-י בהוצ' מכון ירושלים). וזה לשונו שם: "אבל אם עישו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהן לגרש, כגון פריעת כתובתה... לא הוי גט מעושה. ומיהו מסתברא דהני מילי כשכפוהו בדין בדברים אחרים, כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה... אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר, ומתוך אותה כפייה גירש, אפשר דהוי גט מעושה...". מכאן שאם כופים את הבעל על ידי איום בדבר שכשלעצמו (גם בלי קשר לגירושין) הוא מוצדק, לא ייחשב הגט למעושה.

אלא שבעל "משנה למלך" (בפ"ב דהל' גירושין הל"כ) מגביל היתר זה, וזה לשונו "ועל כורחנו איירי הרשב"ץ שכשכפוהו לא אמרו לו שיגרש... אלא דהיו אונסין לו סתם והוא אמר לאנס אגרש ותניחני". ובשו"ת מבי"ט (ח"ב סי' קלח, עמ' לז, בטור השמאלי) כותב על דברי התשב"ץ, "נראה לי דהיינו כשכופין אותו על דבר אחר, לא על כוונת גירושין, והוא מעצמו כדי להנצל מאותו עונש מגרש מעצמו...". וכן מופיע בשו"ת מהרשד"ם (אבן העזר סי' סג, עמ' לז בטור השמאלי). לפי זה בנדון דידן, כשהאיום הוא במפורש אילוץ כדי שיגרשנה, לא נוכל להתירו.

אבל "בית אפרים" (מהד' תנינא סי' עג, עמ' רצ"ח והלאה) מרבה להקשות על דברי "משנה למלך" הנ"ל בדעת התשב"ץ. ובשו"ת ראנ"ח (סי' סג, עמ' צט בהוצ' "קושטאנדינה", ירושלים תשד"מ) ובשו"ת "פני יהושע" (אבן העזר ריש סי' עה), הבינו בתשב"ץ שהוא מתיר כפייה גם במפורש לגירושין, אם מדובר באיום בדבר המותר. ובספר "כפייה בגט" (גרטנר) מביא המחבר באות פה שכך סוברים גם "נאות דשא" (סי' קמד), "זרע אנשים" (סי' לו), "החתן סופר" (סי' נט) בדעת "חתם סופר" (אבן העזר ח"ב סי' ס), ומשמע שכן דעתו של רבי עקיבא איגר (באותיות דרע"א סי' ב).

6   בתוס' בבא בתרא מח ע"ב (ד"ה קדיש בביאה) כותבים "ואע"ג דפרישית לעיל גבי גט דלא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר כסות ועונה, ה"מ גבי בעל שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה". ועיין ב"אור שמח" על הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין הל"כ) שכותב בסוף דבריו (ד"ה ובזה) אודות בעל שהמיר דעתו לאיסלם, "ועל כרחין שזה לא חשיב מידי, דכל אדם שנושא אשה נותן ברצון שאר כסות ואדעתא דא נושא אשה... ולפ"ז מוחלף לדת ישמעאל שהוא מחוייב שאר כסות והיא אסורה להבעל לו בעודו מוחלף... הלא הוי תליוה וזבין דנפטר מחיובו לאשה שהוא אסור עליה...". נראה שסברה זו שייכת לא רק בבעל שאסור לחזור לאשתו, אלא גם בנדון דידן שהבעל אינו רוצה לחזור אליה.

ועיין עוד בשו"ת "אגרות משה" (כרך ה, אבן העזר ח"ג סי' מד, ד"ה והנה) הכותב במקרה שלו "נמצא שבעצם הגירושין הוא רוצה ממש בעצמו, רק שהיה רוצה להשיג בעד הגרושין איזה דבר בעניין חינוך הילדים, ובשביל הסעטעלמענט [הסכם בערכאות] אינו מבקש... שבאופן זה אף אם הסעטעלמענט נימא שהוא אנוס ואף בכפיה ממש, נמצא שאין הכפיה על רצון הגירושין, אלא שהגירושין לא יהיו למשכון להשיג איזה דבר ממנה, שיש טעם גדול שאין לזה דין אונס לפסול הגט, דהא כתבו התוס' בבא בתרא דף מח... וא"כ הוא שייך ברוצה שתהיה אשתו... אבל באינו רוצה בה לאשה או שיודע שלא תהיה אצלו כאשה, שבשביל זה רוצה בעצם לגרשה, רק שמחמת שהיא צריכה הגט, רוצה להשיג ממנה איזה דבר... נמי יש לומר אגב אנסיה גמר ומקני, דמה שנפטר משאר וכסות וגם עוד דברים כהא דכל זמן שאגוד בזו לא יוכל לישא אחרת... ועוד כמה דברים יש שלא טוב לאדם שתהיה אשה אגודה ביה כשאין לו הנאת אישות ממנה..." ומסיק ש"אף שהיא סברא גדולה, אין לסמוך ע"ז לבד, אבל לצרף זה לעוד טעם ודאי היא סברא גדולה לצרף".

ועל כן בנדון דידן, אם הבעל ממשיך לטעון שוודאי זינתה, ומדובר באיום של מסירת-מידע מותרת, יש לצרף ל"אור שמח" ול"אגרות משה" גם את הדעות המקילות שמובאות לעיל בהערות 4, 5.

7   שאז רוצים לצרף את הדעות שבהערה 4, שבכגון זה מותר לבית דין לכוף גירושין.

8   בשו"ת "עונג יו"ט" (סי' קסח, בהתחלה, ד"ה ולפ"ז, ועיין, ועוד נר') טוען המחבר דאי-אפשר לאשה לכוף את, בעלה לגרשה, דכפייתה זו תיחשב לכפייה של עכו"ם (ובית-דין הדיוטות לפני תקנת חז"ל בזה), אלא דורשים שדווקא בית-הדין יכוף.

9   עיין ב"חידושי רבי שלמה" לרב שלמה היימן על גטין (סי' יב אות יא) הכותב "...ואולי אפשר ליישב דעת רבותינו הראשונים דס"ל (דגם) [נדצ"ל: דגט] המעושה אף דאמר רוצה אני, כיון דמגרש רק משום כופין אותו... גוף הגירושין צריך בית דין, דמה שמגרש מפני שהוא מחוייב לגרש זה נקרא דין... אבל הוא חידוש גדול... וצריך עיון".

10 אף-על-פי שרעיון נתינת הכסף לבעל עלול לקומם, שהרי זה נראה כאִלו תומכים בסחטנות של הבעל - כדי להנצל מחשש גט מעושה כדאי הדבר, כמוסבר לקמן. רוב האחרונים מדייקים משו"ת הרשב"א (ח"ד סי' מ ומובא באופן חלקי ב"בית יוסף" טור אבן העזר סי' קלד) שגם כאשר כופין על גירושין שלא כדין, אם האשה תתן לבעל כסף בזמן שמגרשה ייחשב כתליוהו וזבין, והגט יוכשר, שכן הרשב"א דן שם במי שקיבל על עצמו קנס אם לא יגרש את אשתו, ואחר כך גירשה בגלל הקנס, וכותב שנראה שהגט יהיה מעושה. "ואם נפשך לומר כתלוה וזבין הוא זה, דכיון ...ובנתינת הגט הרויח ממון... לא היא, שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מהפסד ממון". משמע שאםהאו אמנם מקבל ממון, כן ייחשב כתליוהו וזבין.

אמנם "משכנות יעקב" (אבן העזר סי' מא ס"ק כו וכח) מעיר שרשב"א עצמו בחידושיו לבבא בתרא (מז וכן לפרק הניזקין) סובר, דתליוהו וזבין הוי זביניה זביני רק אם נתן לו את כל שווי הקרקע (וכן מעיר מהרח"ש ב"תורת חיים" ח"ב קונטרס דמודעא והאונס עמ' ג) ובעל כורחנו אנו צריכים לומר שגם רשב"א סובר: שנתינת מעות לא תעזור בגירושין, "ובע"כ דמשמעות דברי התשובה אינה רק לרווחא דמלתא לפי דעת הסוברים דאין צריך קבלת כל דמי המקח וכמש"ל, אבל לדידיה לא סבירא ליה כלל". ומאריך בעל "משכנות יעקב" לסתור את היתר נתינת דמים בשעת הגירושין.

יש להעיר שפוסקים (חושן משפט סי' רה, ד) כר' יונה, "בקרקע זביניה זבינא", גם אם לא נתן דמי כולו, משום שאין אונאה בקרקעות, ושלא כרשב"א בחידושיו. וטוען מהרח"ש (שם ב"תורת חיים") שגירושי אשה ייחשבו בעניין זה כמכירת קרקע. אבל ה"טור" (שם סי' רה) טוען שגם ר' יונה יודה במכירת קרקע שאם כפו את המוכר בקשר לסכום התשלומים, המכר יתבטל, ועל כן אם אין הבעל מסכים לקביעת הסכום, לכאורה עדיין ייחשב גט זה לגט מעושה. אבל, ממשיך מהרח"ש וטוען, שגם רשב"א "ס"ל דדוקא בממון בעלמא כגון קרקע או מטלטלין, דרגילו' למכור בשוק בדמיהם, שייך בהו שיוויו או פחות משיוויו, אבל במגרש אשה לא שייך לומר בגויה דגירש פחות משיוויו, דסתם מגרש אינו מקבל דמים ואינו דבר הנמכר בשוק, ולכך כל שקבל זוזי כל דהו, איכא למימר אגב זוזי גמר ומגרש". ועיין עוד ב"תורת גיטין" (סי' קלד, ד ד"ה קנסות) הכותב "ואין ללמוד מדבריו [של רשב"א שם בתשובתו] דאם נתנו לו ממון בשעה שכפוהו ליתן גט, דהוי כתליוהו וזבין [ו]כשר אפילו בכפוהו שלא כדין, דזה אינו, דהא אפילו בזביני כל שכפוהו ליתן בפחות משוויו הוי כתליוהו ויהיב..."; אבל הוא ממשיך וכותב, "..משא"כ בעובדא דהרשב"א שאין לו אונס אחר רק מה שמפסיד הממון שנתחייב ליתן... הרי רואין שממון זה חביב עליו מאשה זו, הרי ממון זה הוי ככל מה ששוה האשה בעיניו, ודימה אותו הרשב"א שפיר לתליוהו וזבין". ונראה שבנידון כמו שלנו, שאין הבעל מצפה לחזור לחיי שלום בית ורק מעגן אותה כדי לסחוט ממנה כסף וכדו', ייתכן שבעל "תורת גיטין" יסכים, שאין האשה שוה הרבה, ושנתינת כסף לבעל אכן תעזור, למרות האיום המאלץ אותו לגרשה. ועיין להלן בדעת "אבני נזר".

לשו"ת ריב"ש (סי' קכז, עמ' קלד במהדורת מכון ירושלים) לכאורה לא תועיל נתינת כסף בשעת הגירושין, כי כך הוא כותב שם: "ולא שאני אומר, שיהיה זה כזביני ממש מפני המעות שמקבל על נתינתו, ושנאמר אף אם יהיה אנוס דאגב אונסיה וזוזי גמר ומגרש... דליכא למימר בשום פנים שיהיה מן הדין לכוף האיש לקבל מעות ושיגרש את אשתו... ועוד דאפילו בזביני הסכימו המפרשים ז"ל דלא אמרינן תלוה וזבין זביניה זביני אלא בשנתנו לו כל שווי הקרקע... לכוף האיש לגרש אשתו בקבלת מעות לא נאמר אגב אונסא וזוזי גומר ומגרש ואפילו בכל ממון שבעולם, דאין דמים לאשה". ועיין באריכות בקןנטרס "חלוקא דרבנן" (בסוף שו"ת הרדב"ז ח"ו) שדן בזה, ומביא שאכן כך סוברים ריטב"א, רי"ד וריא"ז.

אבל עיין בשו"ת "אבני נזר" (אבן העזר סי' קסז אות ו) הטוען שבנדון דידן גם ריטב"א וריב"ש יתירו, וכותב, "איש זה שבגד באשתו ועזבה מכמה שנים, ודאי סברא הוא אגב אונסא וזוזי יותר מבשדהו, מאחר שאינו רוצה בה כלל רק שהיה לו שעבוד עליה שלא תוכל להנשא לאחר בלא רשותו ויוכל להוציא ממנה ממון ע"י זה, ובודאי נאמר שעבור זוזי גרשה...".

11 והוא הדין אם מדובר באיום לעשות פעולה שּׁאינהּ מותרת על-פי דין, כגון מסירה לשלטונות שּׁלא כהלכה, אפילו כשהבעל עומד בהודאתו, שהוא משוכנע, שאשתו זינתה תחתיו.

12 אם מדובר שהבעל ממשיך לטעון שזינתה, אבל המסירה למשטרה אסורה והאשה אינה נותנת לו כסף, לכאורה יהיה כאן משום ספק ספיקא - דהיינו ספק שמא יש להחשיב את המקרה שלנו כתליוהו וזבין, על-פי "אור שמח" ו"אגרות משה" (הערה 6), וספק שמא הבעל אסר את אשתו עליו בגלל זנות ושוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא, אפשר לכפות כבריטב"א ור"י אייבשיץ ברמב"ם (הערה 4).

וכן אם הבעל חוזר מדבריו שזינתה, והיא אינה נותנת לו כסף כשמגרשה, אלא שמדובר במסירה למשטרה שמותרת, ג"כ לכאורה יהיה מצב של ספק ספיקא, שמא נכונות סברותיהם של ה"אור שמח" וה"אגרות משה", ושמא ההלכה כמו הראנ"ח וכו' (בהערה 5).

כשהבעל חזר בו מדבריו שזינתה, ומדובר שהיא נותנת לו כסף, גם יש לטעון שמדובר בספק ספיקא - שמא הלכה כ"אור שמח" וסברת "אגרות משה", ושמא נתינת כסף בלבד תועיל, כרוב הדעות בשו"ת רשב"א, וב"אבני נזר" אליבא דכולי עלמא (הערה 10). אלא דיש לדון בזה, שלכאורה ייחשב לספק ספיקא משם אחד, דלא אמרינן ביה ספק ספקא (כבתוספות בכתובות ט ע"א ד"ה ואי בעית אימא; ש"ך בכללי ספק ספיקא אות יא), שהרי כל הסברות האלה להקל בנויות על טענה אחת, והיא שמדובר כאן בתליוהו וזבין, ויש לומר שבעצם יש כאן רק ספק אחד - אם נחשב לגט מעושה או לגט ברצון בגלל רווחי הבעל ע"י נתינת הגט. וכן במצב הקודם. גם יש לדון אם זה נחשב לספק ספיקא משם אחד. דהרי "אור שמח" ו"אגרות משה" רוצים להקל מטעם תליוהו וזבין, דהיינו שייחשב לנתינה מרצונו, וכן ראנ"ח וכו' מקילים בהנחה שאיום שמותר לבצעו אינו מוגדר ככפייה אלא הרי נחשב שהבעל מרצונו מחליט לגרשה כדי לינצל מאיום זה. [אמנם, לגבי המצב בדיעבד אם גירשה במצב כזה, יש יותר מקום להקל, דע' בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' כג דספק ספיקא משם אחד מותר מן התורה ופסול רק מדרבנן. וע"כ עכ"פ אם נשאת י"ל דלא תצא (כברמב"ם פ"י הל"ב, מרן המחבר ב"אבן העזר" סי' קנ, א). ועיין עוד בשו"ת "עין יצחק" (ח"א או"ח סי' א אות יט) שבאיסור דרבנן אפשר להתיר גם בספק ספיקא משם אחד, והרי ידועה היא שיטת רמב"ם (פ"ב הל"כ) שגם עשוי שלא כדין פוסל את הגט רק מדרבנן. וכן מובא בשו"ת "משכנות יעקב" (אבן העזר סי' מא, לד) מהרשב"ם, ומסתפק בזה רבינו תם בשו"ת "ספר הישר" (סי' כד עמ' 42-41,40). אלא שלהלכה נפסק (עיין "בית שמואל" סי' קלד סק"י) שגם עשוי שלא כדין על-ידי ישראל ייחשב לבטל מדאורייתא. ועוד יש להוסיף שיש אומרים, כי לרמב"ם אין מניעה להקל על-פי ספק ספיקא משם אחד (עיין ב"מגיד משנה" בפ"ג הל' איסורי ביאה הל"ב), ובהגהת "עולת שמואל" בשו"ת ר' בצלאל מרנשבורג (סוף סי' טז, כמובא ב"משמרת הטהרה" שם, עמ' רסט) טוען שרבים מגדולי האחרונים לא חששו כלל לדברי התוספות הנ"ל לגבי ספק ספיקא משם אחד].

גם במקרים שבהם יש ספק ספיקא טוב, קשה להתיר את הגירושין. יש מחלוקת, אם אפשר להתיר על-ידי ספק ספיקא כשהספקות בנויים על מחלוקת הפוסקים, כבנדון דידן, עיין "שדה חמד" (כרך ה, במערכת הסמ"ך, כלל לב,(עמ' קא) ובשו"ת "אגרות משה" (כרך ה, אורח חיים ח"ג סי' ק) כותב "אבל מן הראוי להחמיר כ"הנודע ביהודה" אף שהוא ס"ס בדינא... מ"מ לא ברור לנו במחלוקת אחרונים להחשיב לספק". אמנם רוב הדעות מקילות בזה, עיין שם ב"שדה חמד" ובספר "טהרת הבית" (ב"משמרת הטהרה") סי' יא סוף סעיף ו.

אבל יש עוד לדון, אם ספק ספיקא מתיר גם כשאתחזק איסורא, כמו בנדון דידן, שמדובר באתחזק איסור אשת איש, והספק ספיקא אמור להכשיר את הגירושין ולהתיר את האשה לעלמא. עיין בחידושי "פני יהושע" לכתובות בקונטרס אחרון שלו (אות מו) המאריך להוכיח דלא מהני ספק ספיקא להתיר כשאתחזק איסורא. וכן סוברים הט"ז ביורה דעה (סי' קי ס"ק טו), והש"ך שם (בכללי ספק ספיקא אות כט).

ואמנם רבו מאוד המתירים. עיין בשות רע"א (מהד' קמא, סי' לז ד"ה פוק חזי, עד סוף התשובה) הנוטה להקל בזה. בשו"ת "עונג יו"ט" (אבן העזר סי' קסז עמ' 478 - 481) דן המחבר בזה באריכות ומביא ש"פרי חדש" ו"כריתי ופליתי" סבורים, שאפשר להתיר אשת איש על-ידי ספק ספיקא, ושגם "פני יהושע" החמיר בזה רק מדרבנן. ועיין עוד בשו"ת "יביע אומר" (ח"ו, אבן העזר סי' ג, אותיות ט - יג), ובדבריו ב"טהרת הבית" ("משמרת הבית" סי' יג, עמ' רסו צ רסז). מכל מקום, קשה לסמוך על דעות אלה כדי להתיר איסור אשת איש.

ודאי הוא שבמקרה שאפילו איננה נותנת לו כסף בשעת הגירושין, אי-אפשר להתיר על-פי "אור שמח" ו"אגרות משה" בלבד, ומה עוד שבעל "אגרות משה" עצמו כתב ש"אין לסמוך על זה לבד".

 13מבחינה מעשית ייתכן שזה יגביר את הסיכויים לכך שהבעל יסכים לעיסקת "גירושין תמורת מיסמכים". ועוד, מבחינה הלכית ככל שממעטים את הדיון המפורש בענין האיום יש יותר אפשרות להחשיב את האיום כדברים שבלב שלא צריכים להתחשב בהם.

14 כי במקרה שלנו, אם לא יוזכר שהמיסמכים יימסרו למשטרה (ובמיוחד אם יוגד לבעל שכרגע מתכוונים רק להחזיק בהם אבל לא למסור אותם), אולי אין כאן משום איום חיובי, אלא רק רצון הבעל לקבל את המסמכים לידיו כ"מתנה", ושעבור מתנה זו הוא מוכן לגרשה כדי שלא תהיה לו מניעת רווח ובמקרה כזה אולי יודו גם "משנה למלך", מבי"ט, ומהרשד"ם (דלעיל הערה 5). אלא שמכל מקום יש לעיין בסברה זו, שהרי סוף סוף הסיבה שהבעל רוצה את המיסמכים היא רק כדי לסלק את פחדו שמא יימסרו בסופו של דבר לידי המשטרה.

* הערת המערכת: בסופו של דבר במקרה זה הצליח אחד הדיינים לשכנע את הבעל בדרכי נועם לתת גט לאשתו, והבעיה נפתרה על הצד הטוב ביותר.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר