שנת תשס"ט | שבת פרשת במדבר

חמדת הדף היומי: יאוש והשבת אבידה

כג' - כט' אייר, בבא מציעא כב-כח

השבוע בדפי ה"דף היומי", הגמרא עוסקת במצוות השבת אבידה. הכלל הבסיסי הוא שאם הבעלים עדיין לא התייאשו מלמצוא או מלקבל חזרה את החפץ שהם איבדו, המוצא חייב להשיב להם אותו. אולם, אם הבעלים כבר התייאשו, קודם שהאבידה הגיעה לידי המוצא, המוצא רשאי לקחת את האבידה לעצמו. אדם שלקח לעצמו אבידה,  טרם שהבעלים התייאשו ממנה, ביטל שלוש מצוות (ב"מ כו עמוד ב) וז"ל:

"אמר רבא: ראה סלע (סוג של מטבע) שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן: משום 'לא תגזול' ומשום 'השב תשיבם' ומשום 'לא תוכל להתעלם' ואף על גב דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהב ליה ואיסורא דעבד עבד".

לפי זה, אדם שלקח אבידה לפני ייאוש על מנת לשמור אותה לעצמו, גם גזל את הבעלים וגם ביטל את מצוות העשה והלא תעשה שיש בהשבת אבידה. הגמרא מוסיפה, שגם אם הבעלים התייאשו ולאחר מכן המוצא השיב להם את האבידה, הרי זה כנתינת מתנה ואין כאן תיקון של העבירה שהוא עבר. לכאורה אמירה זו היא מתמיהה, שכן אדם שמצא אבידה לפני שהתייאשו הבעלים, מצווה להשיב אותה גם אם לאחר מכן התייאשו הבעלים (כך מוכח מהמשך הסוגיה).

התוספות (שם ד"ה מתנה) מתרצים שבאמת גם אם הוא משיב את האבידה לאחר ייאוש הוא מקיים את מצוות השבת גזילה, וגם את מצוות השבת אבידה. כוונת הגמרא לדעתם, שרק את האיסור להתעלם מהאבידה הוא כבר עבר, ואינו יכול לתקנו, שכן כבר התעלם מהאבידה עד שהתייאשו הבעלים.

הרמב"ן (מלחמות ד' יד עמוד ב בדפי הרי"ף) מסביר שהסיבה שאדם שמצא אבידה לפני ייאוש צריך להחזיר אותה גם לאחר ייאוש, היא משום שברגע שהוא מצא אותה ומתכוון להשיב אותה לבעליה, הוא הופך לשומר עבור הבעלים. לכן אע"פ שפיזית האבידה ברשות המוצא, היא נחשבת כאילו היא ברשות הבעלים. לכן גם אם הבעלים מתייאשים, אין בעלותם פוקעת, כיוון שייאוש מפקיע בעלות רק בחפץ שיצא מרשותם, אך לא בחפץ שהוא ברשותם. אך במקרה של הגמרא, מדובר  שהמוצא לא התכוון להשיב את האבידה לבעליה, לכן אין הוא שומר את האבידה עבור בעליה והיא איננה מוגדרת ברשותם. לכן, כאשר הם מתייאשים, בעלותם פוקעת. אם המוצא ישיב את האבידה עתה, אין זו אלא נתינת מתנה ולא השבת אבידה.

השולחן ערוך (חושן משפט רנט, א) פסק כדעת התוספות, אך הש"ך (שם ס"ק א) מוכיח שהרמב"ם והרי"ף סוברים כדעת הרמב"ן, ושכן פשטות לשון הגמרא. הנתיבות (שם ס"ק א) כותב שהשלכה מרכזית לחידושו של הרמב"ן היא שאם אדם חושב שהוא איבד חפץ ובאמת הוא נמצא בביתו, גם אם הוא התייאש ממנו אין בעלותו פוקעת. אולם, מוכיח הנתיבות, גם לדעת הרמב"ן, אם החפץ מונח ברשותו בצורה שאיננה שמורה, כמו בשדה שלו לצד הדרך, הייאוש תקף והמוצא רשאי לקחת לעצמו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר