שנת תש"ע | שבת פרשת ראש השנה

ארץ אגדה: האם משה נקבר אצל רשעים?

מיקום קברו של משה רבנו מעורר קושי (דברים לד, א-ו)

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ... וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ד’: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"

הכתוב סותר את עצמו לכאורה; שהרי "הר" הוא מקום גבוה ואילו "גיא" הוא מקום נמוך. אבן עזרא מתייחס לסתירה הזו ואומר שם:

"ויקבור אותו - הוא קבר עצמו, שנכנס במערה ב'גַּיְא'... ודע, כי 'הַר הָעֲבָרִים', שהוא 'הַר נְבוֹ' - שהוא צלם כוכב, הוא בעצמו 'הַגַּיְא', שהוא 'רֹאשׁ הַפִּסְגָּה', שהוא 'מוּל בֵּית פְּעוֹר'. והעד, שאמר הכתוב..."

בהמשך דבריו, אבן עזרא משווה בין הכתובים השונים; ומסיק מהם שמשה נקבר ב"הר" שהיו לו שמות רבים; ואחד מהם היה - 'הַגַּיְא'. אלא שהדבר תמוה מפני ש'הַגַּיְא' מתאים כשם למקום נמוך. אבן עזרא עונה על כך ואומר ש'נְבוֹ' - הוא צלם כוכב. כלומר, בני ישראל הסבו את שמו של ההר לשם 'הַגַּיְא'; כדי לציין שהמקום הזה היה קשור לעבודה זרה - ולכן הוא "נחות" ובזוי מבחינה רוחנית.

קשה מדוע הכתוב נצרך לספר זאת דווקא כאן? אם הכתוב רוצה להשכיח שם של עבודה זרה, מדוע הוא מאריך ומספר דווקא כאן - שהמקום נקרא גם בשם 'מוּל בֵּית פְּעוֹר'?

תרגום יונתן

תרגום יונתן מתייחס להזכרת 'בֵּית פְּעוֹר', וזו לשונו:

"...דְכָל אֵימַת דְזַקִיף פְּעוֹר לְמִדְכַּר לְיִשְׂרָאֵל חוֹבַתְהוֹן מוֹדִיק בְּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּמִתְכְּבִישׁ..."

ובתרגום חופשי לעברית:

"...שכל זמן שעולה פְּעוֹר להזכיר לישׂראל את חטאם הוא מביט בבית קבורתו של משה ויורד ונִכנע..."

סגנון התרגום טעון ברור. אם כוונתו לומר שפְּעוֹר עולה כדי להזכיר בפני הקב"ה את 'חטאם של ישראל'; הוא היה צריך לנקוט "לְמִדְכַּר - חוֹבַתְהוֹן דְיִשְׂרָאֵל"; כפי שהוא נוקט באופן דומה בתרגומו בויקרא (ד, כא; טז, יז). אולם התרגום נוקט "לְמִדְכַּר לְיִשְׂרָאֵל - חוֹבַתְהוֹן"; שמשמעותו "להזכיר לישׂראל את חטאם". מדובר במציאות שאינה חטא גמור; ולפיכך אי אפשר להזכיר אותה בתור חטא לפני הקב"ה - אך אפשר להזכיר אותה בתור חטא בפני ישראל. היכן מצאנו מצב כזה?

המסורת של יחזקאל ביחס לחטא העגל

מציאות של חטאים שאינם גמורים מתוארת בילקוט שמעוני (תורה, תשלב):

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (רַע בְּאָזְנֵי ד’, וַיִּשְׁמַע ד’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה). מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, ... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ', ואת מכעסת אותי ב'אזנים' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם] '!!".

ילקוט שמעוני מגלה שלפי המסורת של הנביא יחזקאל, ישראל לא חטאו מימיהם בעבודה זרה ב'חטא העגל', וגם לא בחטאים החמורים של 'מִתְאֹנְנִים' ו'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה'. הקב"ה העניק לעם ישראל במעמד הר סיני - יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מהנהגות של דרך הטבע. יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים ('וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'). אלא שהעם מאס במתנה הזו; והכתוב מדמה את המאיסה הזו - להורדת התכשיטים לצורך ה'עגל' - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת 'נִזְמֵי הַזָּהָב' אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם!!".

בני לוי נצטוו "להרוג" את החוטאים ב'עגל'. במאמר "והשיב לב אבות על בנים" התבאר שמדרשי חז"ל רבים מרמזים שמדובר ב"הריגה" סמלית, שנועדה ל"הגנה עצמית"! בני ישראל לא רצו להתנתק מהעיסוק ומהחיבור לעולם הגשמי; והם התייחסו למי שעיקר עמלם בתורה ובתפילה - כמו לאנשים שאינם מחוברים ל"חיים" - אנשים "הרוגים". משה חשש שהלויים יאמצו את השקפת העולם הזו. לכן הוא הורה ללווים להתגונן; ולהתייחס כמו לאנשים "הרוגים" - דווקא לאלו שלא רצו בחיים הרוחניים!! הכתוב מתאר את מה שהתרחש בחטא העגל במבט דרך "המשקפיים התורניות הגבוהות" של משה רבנו. לפיכך הוא מתאר את מה שהתרחש שם כ"חטא עבודה זרה ממש"¹; ואת העונש של החוטאים כ"הריגה".

המסורת ביחס לחטא ה"מתאוננים"

ילקוט שמעוני מבאר שמסורת דומה יש גם ביחס לחטא ה"מתאוננים". במאמר "המידע החסוי ממלחמת עמלק" התבאר שבספר תהילים (ע"ח) המשורר אסף מגלה, שכאשר ישראל נסעו מים-סוף ליוו אותם סלעים שהתבקעו ויצאו מהם 'נוֹזְלִים' מיוחדים, שהכילו מרכיבים מזינים כמו מים שמן ודבש. אולם ישראל רצו לאכול מזון רגיל - כמו הגויים. משה ראה יתרון גדול בתזונה הזו, מפני שהיא חסכה זמן מרובה של עיסוק במזון. הוא רצה שישראל יישארו בדרגה גבוהה כמוהו; וסירב להתפלל עליהם שיקבלו מזון רגיל. ישראל קבלו את המָּן והַשְּׂלָו בזכות תפילותיו של יהושע בן נון. יהושע טען בפני הקב"ה, שכל עוד הגוף של בני ישראל דומה לגוף של הגויים - צריך להנהיג אותם כמו הגויים! הקב"ה נענה לבקשותיו. לכן הם קיבלו גם 'מָּן' וגם שְׂלָו.

כידוע, אכילת בשר לא הותרה לבני האדם מלכתחילה. היא הותרה לנוח ולבניו רק בעקבות חטאי דור המבול. לאחר שישראל  קיבלו את המָּן ואת הַשְּׂלָו, הם באו להר סיני וקבלו את התורה ובנו את המשכן. משה הניח שעם ישראל "התעלה" כבר, ומסוגל להתנתק מהצורך באכילת בשר. לפיכך, משה התפלל אז לקב"ה שיפסיק להביא להם את הַשְּׂלָו. אולם גדולי ישראל שבאותו הדור חלקו על משה, ונקטו שמוטב לישראל להישאר במצב הקודם ולהמשיך לקבל בשר מהקב"ה.

מה שהתרחש לאחר מכן מתואר כמאורעות שהתרחשו ב"תַבְעֵרָה". חז"ל מגלים שה"אש" שבערה "בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" - בערה ב"קצינים" שבהם - כלומר בגדולי ישראל. הפרשייה מדגישה שישראל לא היו "מִתְאֹנְנִים" ממש אלא - "כְּמִתְאֹנְנִים" בכ"ף הדמיון; והיא מרמזת שניתן להבין שאף האש שבערה בם לא היתה אש רגילה - אלא "כמו אש"; ומבחינה חיצונית אי אפשר היה להבדיל בין ה"מתים" ש"בערו" - לבין ה"חיים" ש"לא בערו"².

משה ניסה לגמול את עם ישראל מאכילת הבשר בתהליך חד וכפייתי; אך העם נטה אחר שיטת הזקנים ונוצר נתק בינו ובין העם. הקב"ה מילא את רצונו של משה בדרך הפוכה. משה הצטווה להודיע לעם, שהם יקבלו שפע של בשר במשך חודש ימים, והם יאכלו ממנו עד שהבשר יעורר בהם גועל. אולם כאשר הַשְּׂלָו הגיע מסופר שהַשְּׂלָו המית אותם באופן מיידי. ברם, היתכן שד’ ישטה בעם ישראל?! היתכן שד’ ציווה את משה להודיע לעם שהם יאכלו בשר עד שיימאסו באכילתו; אך בסופו של דבר ד’ המית אותם מייד כשאכלו מהבשר?!

אין סתירה בין ההבטחה לבין מימושה, מפני שמדובר בתיאור האירוע דרך "משקפיים" שונות. הקב"ה השפיע עליהם בשר בכמות עצומה במשך חודש ימים עד שהם מאסו באכילתו. מתוך שהם מאסו באכילת הבשר, הם זכו לקבל את ה"משקפים הגבוהות" של משה רבנו. הם שבו והתבוננו באמצעות "המשקפיים" האלו כיצד נראתה אכילתם בתקופה הקודמת; והם ראו לנגד "עיניהם" - אנשים שהקב"ה היכה אותם ב"שיגעון" של "תאווה"; אשר כבר כשהם נגסו בבשר הם היו נחשבים ל"מתים".

המשמעות הסמלית של קברות התאווה

לאחר שישראל זכו ל"משקפיים הגבוהות" הללו; משה העלה אותם למדרגה גבוהה יותר. משה הודיע להם שהעולם חייב את "המתים (=המשוגעים)" האלו! ללא האנשים "המשוגעים" - מוכי תאוות האוכל הטוב ותאוות ההתרחבות והעלאת רמת החיים - העולם לא היה מתפתח!! וכעין כך מבואר בהקדמת הרמב"ם למשנה:

"וכמה יפה פתגם האומר "אלמלי השוטים היה העולם חרב" ואין לך שטות גדולה מזו שאדם חלוש הנפש, בנין גופו רופף, נוסע מקצה האקלים השני עד קצה הששי, ... כדי שאולי ירויח דינר. וכאשר יקבץ מאותם הדינרים שמסר כל רוחו עליהם, יתחיל לחלקם לאומנים לבנות לו... בנין שיעמוד מאות בשנים, והוא יודע ברור שלא נותר מחייו אפילו כדי לבלות בנין של גומא, היש שטות חמורה מזו. וכך כל תענוגות העולם ותאוותיו - שטות בהחלט!! כדי שיבנה העולם. ... כי סיבת נחת אותו ה"כסיל" מפני שגם הוא משרת לאדם שהוא מטרת הבורא,... ויהיה אותו הארמון מוכן ל"חסיד" שיבוא במשך הזמן באחד הימים לחסות בצל קיר מקירות אותו ארמון ותהיה בכך הצלתו ממות!!..."

משה גילה בפני ישראל את התפקידים השונים שהקב"ה חילק בעולמו; והוא בחן יחד עימם את המקומות (=התפקידים) שקיימים בעולם. משה וישראל נטלו לעצמם את המקומות (=התפקידים) שמתאימים לאנשים "החיים"; המקומות (=התפקידים) של ה"חסידים" שהוגים בתורה ומתנזרים מתאוות העולם הזה. ואילו את המקומות (=התפקידים) שמתאימים לאנשים "המתים" הם הותירו ל"מתאווים". כדי ש"המתאווים" - "יקברו שם" במשך שנות חייהם ויעסקו בפיתוח הגשמי של העולם.

בתורה מסופר בכמה מקומות שהקב"ה העניש את ישראל והמית חלק מהם. לא מסופר שם ש"קברו" את המתים. המקום היחיד שהתורה מספרת זאת הוא בפרשיית "המתאווים"; והדבר אומר דרשני!! לפי מה שהתבאר - הדבר מובן. כאשר מדובר ב"מיתה רגילה", פשוט שקוברים את המת ואין צריך להאריך בכך. אולם כאשר מדובר ב"מיתה סמלית", יש משמעות סמלית מיוחדת גם ל"קבורה"; ולפיכך, התורה ראתה צורך מיוחד להדגיש זאת. אין זה המקום היחיד בתורה שה"קבורה" מופיעה במשמעות סמלית; וכפי שהתבאר באריכות במאמר "הקבורה המסתורית של אהרון"³.

ארצות "החיים" - וארצות "המתים"

ארץ ישראל נועדה להיות הארץ של האנשים "החיים" שעוסקים ברוחניות. שאר הארצות נועדו עבור האנשים "המתים" ש"מתאווים" ועוסקים בפיתוח הגשמי של העולם. הד להבנה הזו אנו מוצאים בדברי דויד בתהלים (קטז, ט) "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ד’ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים". המפרשים כתבו, שדויד חיבר את המזמור הזה בשעה שהוא ברח לחוץ-לארץ, לפלישתים. הוא התפלל לחזור לארץ ישראל. לפי מה שמתבאר במאמר זה - ארץ ישראל היא הארץ של "האנשים הַחַיִּים".

הבנה דומה נמצאת גם בספר שמואל (א כו, יט) בדברי דויד לשאול שרודף אותו: "...כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ד’ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". דברי דויד הם תמוהים לכאורה, מדוע מי שנמצא בחוץ לארץ צריך לעבוד עבודה זרה?

ברם, צריך להבין את דברי דויד שם לפי מה שהתבאר בילקוט שמעוני, שחטא העגל לא היה עבודה זרה ממש. ואף כאן, כוונת דויד היא שארץ ישראל היא "נַחֲלַת ד’ " והיא נועדה לעבודה הרוחנית שנחשבת לעבודת ד’. מאידך, חוץ לארץ נועדה לעבודה של "המתאווים" להתחבר אל הגשמיות; ולפי המסורת של דויד עבודתם נחשבת ל"עבודה זרה".

"הגיא" ו"מול בית פְּעוֹר"

המסורת של דויד מבוססת על השמות "הגיא" ו"מול בית פְּעוֹר". אבן עזרא הסביר שהשמות האלו היו שמות נוספים של "הר נבו". אולם קשה לומר זאת, שהרי משה אומר בפרשת ואתחנן (דברים ג, כט) - "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר", ולאחר מכן בסיום ספר דברים (לד, א) נאמר "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ...". ומכאן ש"הר נבו" אינו מזוהה באופן מדויק עם 'הגיא' ועם 'מול בית פְּעוֹר'.

המסורת של דויד מסכימה עם העיקרון של אבן עזרא ש"הגיא" הוא שם גנאי; אך לפי המסורת של דויד, השם "הגיא" ניתן לכל העבר המזרחי של הירדן!! שם זה ניתן על ידי משה לישראל כדי להפנים בקרבם שעבר הירדן המזרחי הוא מקום נמוך (גיא) שנועד ל"מתאווים" שעסוקים בעבודה הגשמית; ואילו ארץ ישראל שממערב לירדן היא "גבוהה" מכל הארצות, מפני שהיא נועדה לעבודה הרוחנית.

גם השם "מול בית פְּעוֹר" ניתן על ידי משה לישראל ככינוי לכל עבר הירדן המזרחי. המשמעות הרגילה של המילה "מול" בתנ"ך היא "צד"⁴. משמעות הכינוי "מול בית פְּעוֹר" היא שעבר הירדן המזרחי הוא "הצד של בית פְּעוֹר"; ואילו עבר הירדן המערבי הוא מה שמכונה בדברי דויד - נַחֲלַת ד’. משה לא התכוון לומר שיש ממשות בעבודה הזרה של "בית פְּעוֹר". הכינוי נועד לגנות את מי שרוצה להישאר בחוץ לארץ ולעסוק בריבוי נכסיו - ולהתייחס אליו כמו למי שנשאר בצד של העבודה הזרה.

הארץ הטמאה והארץ הטהורה

ההבנה שהכינוי "מול בית פְּעוֹר" נוצר על ידי משה - ככינוי לצד המזרחי של הירדן - מסבירה גם ההתייחסות המיוחדת של ישראל אל השבטים שנשארו שם.

כזכור התבאר לעיל, שתאוות אכילת הבשר היא יסוד וסמל לשאר התאוות. משה חינך את עם ישראל ב"קברות התאווה" למאוס באכילת הבשר ובשאר התאוות. אולם החינוך הזה לא נקלט היטב אצל חלק מהשבטים. בני גד ובני ראובן אהבו לאכול בשר, והם היו בעלי מקנה רב. עבר הירדן המזרחי התאים לגידול מקנה, ולכן הם פנו למשה: "וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן". משה הסכים לכך רק לאחר שהתנה עימם שיעברו חלוצים לפני ישראל וינחילו להם את הארץ המערבית. לאחר שהם קיימו את התנאי הם שבו לעבר המזרחי, והקימו מזבח ליד הירדן. בני ישראל לא הבינו מדוע הם הקימו את המזבח ורצו לצאת עימם למלחמה (יהושע כב, טו-יח):

"... וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר... הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה...  וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ד’..."

הדברים שנאמרו שם טעונים ברור. מדוע קיימת קביעה פסקנית שישראל לא נטהרו מ"עֲוֹן פְּעוֹר" והרי העוון הזה נמחל לישראל⁵? ומדוע עבר הירדן המזרחי הוא "ארץ טמאה"?

ברם לפי מה שמתבאר במאמר זה, הדברים שהושמעו שם הם פרי החינוך הממושך של משה רבנו. משה חינך אותם להתייחס אל מי שמתאווה לחיות בצד המזרחי - כמי שגר ב"צד של בית פְּעוֹר" וכמי שחוטא ב"עֲוֹן פְּעוֹר". העובדה שחלק מישראל התאוו לבשר ולממון ונשארו בצד המזרחי - היא עצמה מוכיחה שישראל לא התנקו מ"עֲוֹן פְּעוֹר הסמלי"; כלומר - מהתאוות הגשמיות⁶. השבטים שחזרו לשם העדיפו לחיות ב"בית הקברות" של בעלי התאווה, ובתור "בית הקברות" - ארצם היא "ארץ טמאה". הארץ המערבית היא אֶרֶץ אֲחֻזַּת ד’ והיא הארץ של האנשים "החיים" - ולכן הם קראו לשבטים המזרחיים לחזור ולהצטרף אליהם.

כי שם חלקת מחוקק ספון

כנגד הגינוי שמשה מגנה את "המתאווים" שרוצים להיות בצד המזרחי של הירדן, קיימת התייחסות שונה שלו אליהם. בברכת משה לשבט גד נאמר: (דברים לג, כ-כא):

"וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד... וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן..."

משה מברך את הקב"ה על שנטע בשבט גד את תאוות ההתרחבות - "בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד". משה מברך את שבט גד על שביקשו ליטול ראשונים נחלה - 'וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ' - למרות שהנחלה הזו היא בצד המזרחי. והוא אף מסביר ששבט גד ידע שמשה רבנו (המחוקק של ישראל) ייקבר אצלם - 'כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן'.

לפי פשוטו, משה נקבר במקום שהוא מת בו - בהר נבו שנמצא בנחלת ראובן⁷. כאשר משה אומר שה"חלקה" שלו "ספונה" ב"נחלה" של גד הוא מתכוון ל"נחלה" במשמעות סמלית. בני גד היו "גדולי בעלי התאווה" לנחול בצד המזרחי⁸. משה מגלה בברכתו שבני גד ידעו, שמצד אחד הוא מגנה את תאוות ההתרחבות שלהם; אך מצד שני הוא מסכים שיש צורך והצדקה בדרכם. וכאות הצדקה לדרכם הוא מסכים ליטול את חלקת הקבר שלו בצד של בעלי התאווה  - הצד המזרחי של הירדן.

משה היה יכול להרבות בתפילה ולהיכנס לארץ ישראל, אך הקב"ה ביקש ממנו להסכים ולהישאר בצד של "קברות - בעלי התאוה", כדי להראות שיש הצדקה גם בדרכם, וגם הם ממלאים את רצון הבורא. כך מבואר בסוגיה במסכת סוטה (דף יד, א) שם רבי שמלאי דורש את הכתוב בנבואת ישעיה "וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה' על משה רבנו שהסכים להיות נמנה יחד עם מתי המדבר שלא זכו להיכנס לארץ.

העיון בנבואה מגלה שמשה נקבר בחוץ לארץ לאחר שהסכים לכך מרצונו (ישעיהו נג, ט): "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו..."⁹. משה הסכים לתת את הקבר שלו בצד של ה'רְשָׁעִים' - האנשים שמקומם בחיים הוא ב"קברות - בעלי התאוה". משה הסכים להיות במותו ('בְּמֹתָיו') - יחד עם הרודפים אחרי 'העושר' ('וְאֶת עָשִׁיר'). משה הסכים שה"חלקה" שלו תהיה בצד המזרחי של הירדן.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר

בסיכום הדברים נמצאנו למדים, שלפי פשוטו משה נקבר במקום שהוא מת בו - בהר נבו; אך הכתוב מדגיש פן אחר של הקבורה שלו. הכתוב מדגיש שמשה לא נקבר בארץ ישראל. הכתוב אינו מסתפק בתיאור העובדה שהוא נקבר 'בְּאֶרֶץ מוֹאָב'; והוא מוסיף לנו את הפן הרגשי של הדבר. משה חינך את ישראל לקרוא לאזור הזה 'הַגַּיְא' - כדי להדגיש שהמקום הזה של רדיפת העושר הוא "נחות" מבחינה רוחנית. משה חינך את ישראל לקרוא לצד המזרחי של הירדן בשם 'מוּל בֵּית פְּעוֹר' - כדי להדגיש שברדיפת העושר קיים צד של עוון 'פְּעוֹר'. אך למרות זאת התורה מדגישה שמשה נקבר שם - משה נמצא שם עם "הרשעים האלו" ש"קבורים שם בחייהם". כוונת הכתוב מתבארת בתרגום יונתן, שרמז שעוון פעור שמוזכר בכתוב הזה - אינו עוון גמור!

התורה מרמזת בכתוב הזה, שהעולם יגיע למטרת בריאתו כאשר הוא יתפתח, הן מבחינת חיי תורה ואמונה, והן מבחינת חיי עושר ורווחה. בעולם יש "מקום (=תפקיד)" לכמה סוגי אנשים. יש "מקום" ללווים ולכהנים שאין להם נחלה גשמית - "ד’ הוּא נַחֲלָתוֹ". יש "מקום" לשבטים שנכנסו לצד המערבי שהוא "אֶרֶץ אֲחֻזַּת ד’ ". שבטים אלו אינם רוצים לרדוף אחרי העושר, הם מתעסקים בגשמיות מתוך ההכרח; אך עיקר רצונם להתעלות מבחינה רוחנית ונחלותיהם הגשמיות נחשבות 'אַרְצוֹת הַחַיִּים'. ברם יש מקום (=תפקיד) גם לשבטים שנשארו ב'צד של פְּעוֹר'; מפני שהתאווה שלהם לעושר מפתחת את העולם. העובדה שמשה הסכים להיקבר אצלם מוכיחה ש"עֲוֹן פְּעוֹר" שמיוחס להם - אינו עוון גמור.

_________________________________________________________________

[1] כעין כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל בגליון "החברותא" (פרשת יתרו תשסז גליון 297): "... לא שעשו את העגל ממש, רק היות ובטל רוח משה רבינו, ובני ישראל זרקו זאת הבקשה ('קום עשה לנו אלהים') לאש, יצא עגל. ומה גרם העגל? זה שאיבדו את רוח משה רבינו נתפס בהם מלאך המות והוא העגל".

2 ילקוט שמעוני תורה רמז תשלב: "רבי שמעון בן מנסיא אומר ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבהן בגדולים שבהן... ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום".

3 בספר במדבר מסופר פעמיים שאהרון נקבר ב"הֹר הָהָר"; אולם בספר דברים מסופר שהוא נקבר ב"מוֹסֵרָה". במאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" התבאר שהקבורה של אהרון ב'מוֹסֵרָה' - היתה קבורה במשמעות סמלית. והיא מסמלת הכרה של בני ישראל בצורך ב"מקום" (=תפקיד) של כהנים ושל לויים.

4 כמו (ויקרא ה, ח): "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ", שמשמעותו  - מִצַּד עָרְפּוֹ.

5 כמבואר בספרי דברים (פיסקא ל, כט) וברש"י דברים (ג, כט)

6 בספר 'שימושא רבא' (נתחבר בימי הגאונים) מרומז ש'עוון פְּעוֹר' מוזכר בכתוב הזה - במשמעות סמלית. וזו לשון בית יוסף אורח חיים סימן לב: "וכתוב ב'שימושא רבא' שצריך שיהיה שֵׂעָר זה (שכורכים בו את פרשיות התפילין) - של עגל, כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא, דכתיב (יהושע כב יז) 'הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ'.". דברי ה'שימושא רבא' טעונים ברור מפני שהוא מביא פסוק שמתייחס לעֲוֹן פְּעוֹר כדי לסייע לצורך לזכור את חטא העגל. אולם לפי מה שהתבאר במאמר זה, חטא העגל לא היה עבודה זרה ממש אלא הוא משמש בתורה באופן סמלי כביטוי חריף להעדפת העולם הגשמי על פני העולם הרוחני. ספר יהושע מזכיר את 'עֲוֹן פְּעוֹר' לשם אותה המטרה; ולכן ה'שימושא רבא' מביא אותו כסיוע לצורך לזכור את החטא הסמלי של 'חטא העגל'.

7 במדבר לב, לח; דברי הימים א ה, ח. הבנה זו עולה גם מתרגום יונתן בכמה מקומות (במדבר לב, ג; לב, לח; לג, מז); וכן כתב אבן עזרא.

8 שבט ראובן היה מרובה משבט גד כמבואר במנין השבטים שבפרשת פנחס (במדבר לב); והוא אף היה חשוב ממנו - והדגל המשותף של שניהם היה נקרא "דגל מחנה ראובן". אולם במשא ומתן ששני השבטים האלו ניהלו כדי לנחול בצד המזרחי, הכתוב מקדים תמיד את בני גד לבני ראובן. הסיבה לכך היא מפני שבני גד היו אלו שעוררו את בני ראובן לנחול עימם בצד המזרחי.

9 גם הזוהר דורש את הכתוב הזה על משה רבנו (רעיא מהימנא ג, נשא דף קכה ב; כי תצא דף רפב א).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר