שנת תשע"א | שבת שמות

חמדת משפט: שליח לדבר פרסום – חלק ב'

הרב משה ארנרייך, אב"ד ארץ חמדה-גזית

המקרה

תמצית האירוע: אורה הזמינה מסטודיו 'המפרסם', 5,000 פלאיירים לפרסום העסק הקטן בו עבדה.

העסק נסגר באופן פתאומי. המפרסם תובע את אורה באופן אישי, ואילו אורה טוענת שהיא לא הכתובות לתביעה.

בין המפרסם לאורה ויכוח עובדתי. לטענת אורה הבהירה שהיא עובדת בעסק, ואינה בעלת העסק. לעומת זאת בעל הבית של 'המפרסם', טוען על פי דברי העובדת שלו – ברכה, שאורה נתנה את הרושם שהיא בעלת העסק החדש.

סיכום ביניים

בגליון הקודם הכרענו, שכאשר אדם שוכר אחר לצרכי אדם שלישי, ולא הודיע שהוא שליח בלבד – ניתן לתבוע אותו באופן אישי. על כן, אילו ברור היה לבית הדין, שאורה לא הודיעה במפורש על היותה עובדת בלבד, היה בסיס לתביעה אישית נגדה.

במצב של הכחשה עובדתית, שלאחר חקירת בעלי הדין והעדים, בית הדין עדיין מסתפק, הכלל הבסיסי הוא ש"המוצא מחבירו עליו הראיה". עם זאת, אדם התובע את חבירו וזה מכחישו, יכול על פי עיקר הדין, להשביע את הצד שכנגד שבועת היסת (במודה במקצת, ובשומרים יש שבועה דאורייתא, ובדינים מסוימים שבועה חמורה דרבנן.)

בגליון הנוכחי נבקש לברר האם במקרה דנן יש חיוב שבועת היסת (ובגליון הבא נעסוק בשאלה מה ההשלכות של חיוב שבועת היבט בזמן הזה).

דיון

הנתבע מתחייב בשבועת היסת רק כאשר התובע אותו טוען את טענתו בוודאות, ואין משביעים שבועת היסת על יסוד טענת שמא¹. לדוגמא, אם אדם אומר לחבירו – אולי אתה הזקת למכוניתי, אני דורש שתשבע שלא הזקת – בית הדין לא יקבל את הדרישה, והנתבע פטור משבועת היסת. לעומת זאת, אם יטען אדם שראה שחבירו הזיקו, והשני יטען שלא היו הדברים מעולם, בית הדין יחייב את המכחיש שבועת היסת.

במקרה שלנו, בעל משרד הפרסום 'המפרסם', אינו יודע באופן אישי שאורה אכן הציגה עצמה בצורה ממנה משתמע שהיא בעלת העסק. טענה זו הוא שמע רק מאדם אחר – מברכה שעובדת אצלו. ועתה נשאלת השאלה האם במצב כזה מעיקר הדין יכול בעל העסק להשביע את אורה שבועת היסת שלא הציגה עצמה כבעלת העסק.

סוגיה זו נידונת בפוסקים, ומבואר שאם מדובר בעד כשר המעיד בפני בית הדין, ניתן להשביע על פי עדותו: "טענו בספק על פי העד.... והביא העד, משביעו שבועה דאורייתא (כשהוא מודה במקצת) כאלו היה טוענו טענת ברי. ". אך בנדון דידן, מדובר על עדה שגם יש לה נגיעה בדבר, ועל כן אין כאן עדות כשרה (וראו עוד בשו"ע שם ונו"כ בדין הקרוב והנוגע ואכמ"ל).

אך נראה שבנדון דידן, התובע יכול להסתמך על עדות העובדת שלו, ולהשביע את הנתבעת על פי עדות ברכה. הש"ך² הביא תשובת רבינו תם, המתייחסת למצב בו חתן תבע את אבי אשתו לדין, בסכסוך סביב הנדוניא. החתן עצמו, לא ידע באופן אישי מה סוכם בין ההורים, והוא טען בבית הדין על בסיס מה שאמר לו אביו. ר"ת השיב: " על בן המשודך הבא בטענת אביו, הדין עמו, שמצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, ובעל דברים דידיה הוא [אבי] החתן, כדרך הבא בהרשאה". דהיינו, הדין עם הבן ויש בכוחו לטעון ודאי על פי דברי אביו. כך גם בענייננו, ברכה פעלה ופועלת בשם 'המפרסם' כשליח, ושלוחו של אדם כמותו, וניתן להשביע את אורה על פי דבריה. [נציין, שבהמשך התשובה ממליץ ר"ת ש"אם יש חולק בדבר" הבן יתן לאביו הרשאה, שעניינה הפיכת האב לבעל זכות כלכלית בתביעה, ואז הוא נחשב ממש בעל דבר. לאור העובדה שכיום למעשה אין משביעים, אלא מפשרים על השבועה, כפי שנתאר בשבוע הבא, די בכך שניתן לתת הרשאה לברכה].

לסיכום – 'המפרסם', נדון כמי שטוען טענת ברי כנגד אורה, ועל פי עיקר הדין, היה על אורה להישבע שבועת היסת לאמת את טענתה שהבהירה שאינה בעלת העסק.

בגיליון הבא נדון בהכרעה למעשה, במצב שלנו בו יש הכחשה בטענות, ויש חיוב שבועת היסת.

ערך : הרב סיני לוי

____________________________________________________________________

1 שו"ע חו"מ סימן ע"ה סעיף יז

2 שו"ע חו"מ סימן ע"ה ס"ק פג

לראש העמוד