שנת תשפ"ג| שבת פרשת ויקרא

חמדת השבת: איזו שבת באה לידי ביטוי במעבר מספר שמות לספר ויקרא?

סיימנו זה עתה את פרשיות המשכן. זהו הזמן לדבר על אבות המלאכה והיחס בינן ובין המשכן.

למשכן שני פנים: מצד אחד, זהו המשכן, מקום בו השכינה שוכנת. מצד שני, זהו אוהל מועד, מקום בו נוצר מפגש עם עם ישראל, על ידי שליחיהם, משה והכהנים. את הכפילות הזאת רואים בשני הצדדים, בציווי ובביצוע. 

בציווי: בפרשת תרומה המילה "משכן" מופיעה כ-20 פעמים, ואילו אוהל מעוד אינו מוזכר כלל. שם מוזכרים רק הכלים, ולא העבודה בהם. בפרשת תצווה עוברים לבגדי הכהונה, ושם המילה משכן נעלמת, ואילו "אוהל מועד" מוזכר כ-10 פעמים בפרשה. 

בביצוע: בשבת נתחיל את ספר ויקרא, המתחיל מהפסוק "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד". ספר ויקרא, ספר הכהונה, עוסק במפגש שנעשה בין הקב"ה ובין עם ישראל. נקודת המפגש בין שמים וארץ היא אוהל מועד. אך ספר שמות אינו עוסק במפגש שכזה. הספר מסתיים בכך שהענן שוכן על האוהל, ומשה אינו יכול להיכנס. כרגע זהו המשכן, כביכול החדר הפרטי של הקב"ה בעולם. אמנם "הארץ נתן לבני אדם", אך קדושה תמיד קשורה לפרישות. אנו מקדשים מקום על ידי זה שאנחנו פורשים ממנו ומגדירים שזהו מקומו של מקום. הקב"ה מאותת שהוא מקבל את המקום שהקצנו עבורו בכך שהוא שוכן על האוהל ואינו מאפשר לנו לגשת. כך הוא מראה שהוא אכן שוכן במקום שקראנו לו ביתו. 

את המלאכות האסורות בשבת למדנו מכך שציווי המשכן מסתיים, ובניית המשכן מתחילה, מהציווי על השבת.

בתורה השבת מקבלת שני פנים: פן אחד הוא הברית בינינו ובין הקב"ה, "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם" (שמות לא יג). הפן השני הוא הפן ההיסטורי, "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא יז). 

בעבר הגדרנו את המלאכות האסורות בשבת באופן הבא: הקב"ה ברא את הטבע, ונתן לנו לשלוט בחלק קטן ממנו. במשך ימי המעשה אנו מכינים את הטבע הקרוב לנו לשימושנו, ובשבת אנו מפסיקים להכניס את הטבע אלינו. אדם מבקש לאכול. עליו לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר ולדוש וכו' עד שהזרע הבודד שהיה בידיו נהפך לפת לחם. אדם רוצה ללבוש בגד, עליו לגזוז וכו' עד שהצמר שהיה על הכבשה יהיה סוודר (על פי זה הסברנו שאיסור הקצאת חפצים חדשים מהטבע בשבת היא הרחבה דרבנן למלאכות האסורות בשבת). 

הגדרה זו מתאימה לחוויה של אדם הראשון: הוא נולד ביום ששי בצהריים, זמן מועט לפני השבת. הקב"ה מראה לו את עולם השבת, ואז אומר לו: הכל מתחיל מהשבת, אבל מיד אחרי שבת, לך תתמודד עם הטבע, לך שפר אותו ותכין אותו לשימוש אנושי. העולם, בראש ובראשונה, הוא שבת – נקודת מפגש בינינו ובין הקב"ה. אנחנו מתחילים מנקודת המפגש, פונים לדרכנו ובכל שבוע שבים ונפגשים שוב. זו תפיסה של שבת כ"אוהל מועד".

בחוויה הזו, השבת מתחילה את השבוע. קודם חווים את השבת, ולאחר מכן עוברים את עולם הטבע ומחברים אותו אל השבת. על זה הקב"ה אומר לעם ישראל "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם". 

אבות המלאכה הן המלאכות שעשו במשכן. באגלי טל דן אם הכוונה היא לתפעול המשכן (לדוגמא – אפיית לחם הפנים בכל שבוע) או לבניית המשכן והקמתו (ואם כך מלאכת בישול נלמדת מהצבעים שבישלו בכדי לצבוע את הבדים). 

המשמעות של האפשרות הראשונה היא שהשבת מבחינה בין העולם של האדם והעולם של הקב"ה. בעולם של הקב"ה עובדים בשבת, בעולם של האדם נמנעים מעבודה. כך אנו מקדשים את העבודה שלנו. העבודה היחידה שיש לנו בשבת היא העבודה שנעשית עבורי במקדש. זו אות הברית "לדעת כי אני ה' מקדישכם". כך אני מבטל את המקום שלי בעולם, ומזכיר לעצמי שבסוף כל העבודה שלנו שואפת להיות חלק מעבודתו ית'. 

לפי האפשרות השנייה, יש להגדיר את אבות המלאכה אחרת. אבות המלאכה אינם מבוססים על הפעולה של אדם הראשון בעולם, אלא על בניית המשכן כשחזור של בריאת העולם. הקב"ה ברא את העולם בששה ימים, יש מקום לאדם לשכון בו, וביום השביעי שבת. אנו עושים את הפעולה הזאת בדיוק: במשך ששה ימים מייצרים לקב"ה מקום לשכון בו, וביום השביעי שובתים. ממה שובתים? מאותה יצירה שעשינו במשך כל השבוע – המלאכות הבונות את המשכן.

התפיסה הזאת מחוברת ל"כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" – ואף אתם – ששה ימים תעבדו, בדיוק כמוני, ותשבתו ביום השביעי. מתוך כך הקב"ה מקבל את המקום שלו, כמו שהוא נתן מקום לאדם. זו תפיסת משכן – מקום בו הקב"ה שוכן, בלי לאפשר למשה להיכנס. 

במסכת שבת (דף סט ע"ב) מופיעה מחלוקת בדין אדם שהולך במדבר ושוכח מתי השבת. רב הונא אומר שעליו למנות ששה ימים, וביום השביעי לשבות. סביר שבאחד הימים הללו הוא מחלל שבת. אך על ידי כך הוא משחזר את מעשה בראשית, במקביל לתפיסה של "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת". חייא בר רב אומר שעליו לשבות מיד, ולאחר מכן לעבוד ששה ימים ולחזור לשבת. תפיסה זו משחזרת את החוויה של אדם הראשון, שקודם חווה את השבת ולאחר מכן פנה לימי המעשה.

הספר מסתיים בשבת מהסוג השני. בו פעלנו ויצרנו מקום עבור הקב"ה, והקב"ה שכן בו. כך הכנסנו קדושה לעולם – על ידי יצירת מקום, על ידי ההימנעות ממלאכה אחרי היצירה, על ידי מניעה מכניסה למרחב של הקב"ה אחרי שיצרנו עבורו מקום. 

בפרשתנו ה' קורא למשה, ומשה מגיע לאוהל מועד – למקום בו הקב"ה כורת ברית עם ישראל, בו מתאפשר המפגש בין הקב"ה לבין ברואיו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר