שנת תשפ"ו| שבת פרשת וארא

חמדת התפילה: מצוות הסובבות את מצוות הצדקה

לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל, ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה

בשבועות האחרונים אנו עוסקים במעשר הכספים. אנו מבררים את גבולות של שימוש בכספי המעשר.

בשולחן ערוך (סימן רנב סעיף א) נפסק שפדיון השבויים קודם לפרנסת העניים. לצערנו הרב מנשוא, בשנים האחרונות נתוודענו לגודל הסבל העצום ששבוי - חטוף עלול לעבור. בסעיף ב השולחן ערוך יוצא מגדרו לפרט את כל האיסורים השונים הכרוכים בהתעלמות מפדיון השבויים:

המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז). ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והצל לקוחים למות (משלי כד, יא), והרבה דברים כאלו.

[בהמשך הסימן הוא מפרט אלו מחירים מותר לשלם בכדי להציל את השבויים. עיקר הוויכוח הציבורי סביב ההתמודדות עם חטופי חרבות ברזל עסק באומדן זה – האם נכון לשלם את המחירים הכבדים שהמחבלים הרשעים דרשו ובכך להקדים את שחרורם של החטופים? שאלה קשה ביותר, עם מחירים עצומים בשני צידיה. המתח ברור, ואין בכוונתנו להיכנס לשאלה קשה זו במסגרת זו. חשוב להעיר שגם המעודדים לשלם את המחירים בכדי לשחרר את החטופים לא התעלמו מהמחיר, וגם התומכים בסירוב לעסקה בשל מחירה הגבוה לא העלימו עיניהם מפדיון שבויים, אלא סברו שהמחיר מסוכן מדי לשאר החברה.]

פדיון השבויים היא מצווה גדולה וקשה להגזים בחשיבותה. אך האם יש בה קיום של מצוות צדקה? אם נשים לב, השולחן ערוך אומר שכן – הוא מביא את הפסוק "לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון", ופסוקים נוספים העוסקים באביונים. מדוע? אם מדובר בשבוי או חטוף ממשפחה עשירה, האם מצוות אלו אינן חלות עליו? לכאורה השולחן ערוך פוסק שיש בפדיון שבויים מצוות צדקה ללא תלות בעושר של המשפחה.

התשובה היא שאיננו בוחנים את המצב הכלכלי העקרוני של האדם, אלא את מצבו הנוכחי. אדם עשוי להיות בעל עושר ונכסים, אך אם כרגע הוא חטוף ביד החמאס ימ"ש אין שום משמעות לעושרו. ברגע זה הוא האדם העני ביותר בעולם, האדם התלוי בחסדם של אויבינו הרשעים. כל השקעה שיכולה להיטיב את מצבם היא צדקה גדולה.

זהו מצב קיצוני. אך ניתן ללמוד מכך שני דברים:

א.    העני נמדד 'באשר הוא שם'. אם כרגע חסר לאדם, נתינה לו זה קיום של מצוות צדקה. עושרו התיאורטי אינו משנה.

ב.     הכסף אינו בהכרח צריך להגיע לידיו של העני. ההשקעה בכך שהאדם לא יהיה בחוסר הוא גם קיום של מצוות צדקה.

נציג מספר השלכות (מעט יותר בנאליות) לתובנות אלו:

א. 'באשר הוא שם'

בשולחן ערוך יורה דעה (סימן רנא סעיף יד) פוסק כך:

בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו בדרך ואין לו מה יאכל, ייטול צדקה, וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם (מבאר הרמ"א: דהוה ליה כעני והעשיר דאינו חייב לשלם)

כלומר, באותה עת הוא בחוסר. זה שבדרך כלל יש לו כדי מחסורו ואף יותר מכך אינו רלוונטי. ובסוף הסעיף השולחן ערוך מדגיש – זו לא הלוואה מן העניים, אלא דינו כדין העני עצמו, מפני שכרגע אין לו איך לאכול.

בימינו הדבר נשמע רחוק. אמנם ניתן לדמיין אדם שאובד לו הארנק במדינה זרה ומתפרנס מיהודי המקום, אך זו מציאות שאינה שכיחה.

ברם, הלכה זו רלוונטית במצבים אחרים:

בתחילת המלחמה יישובים שלמים פונו בכדי להוציא אותם מטווח האש של המלחמה. רוב מוחלט של המפונים היו אנשים בעלי יציבות כלכלית. אך באותה עת הם חסרו את תנאי המחיה הרגילים להם, ולכן היה נכון לתת להם מכספי מעשר הכספים.

אנו משתדלים לדאוג להנעים את שהותם של החיילים כמיטב יכולתנו, בכל מקום שהם. לספק להם אוכל מוצלח יותר ותנאי שירות נעימים יותר. בדרך כלל החיילים לא היו מגדירים את עצמם כ"עניים". אך החייל בגזרת עזה או לבנון הוא רחוק מן היישוב ואינו יכול לקבל את תנאי המחיה שהוא רגיל להם, גם אם בחייו הרגילים לא חסר לו דבר. באותה עת הוא בגדר אותו הולך דרכים שכספו אזל.

כרב קהילה וכר"מ בישיבת הסדר אני נשאל על מעשר כספים על ידי אברכים וסטודנטים. החשיבה היא שבטווח הארוך בעזרת ה' הם יתפרנסו בכבוד, אך כעת הם עדיין בונים את עצמם, וכרגע קשה להם לתת מעשר כספים. ראיתי רבנים ממליצים לרשום את ההכנסות הנוכחיות, ולהשלים מתן של מעשר ההכנסות הנוכחיות בבוא היום. זו עצה יפה, ומצווה גדולה להדר במתן צדקה. אך חשוב לשים לב שלפי השלחן ערוך מעשר הכספים אינו חל על ההכנסות הנוכחיות כלל – כרגע הם במצב בו אין להם כדי מחסורם, ובדומה למה שפוסק השולחן ערוך על ההולך ממקום למקום, שאינו צריך להשיב את מה שלקח מן הצדקה, קל וחומר שאין להם חובה להשלים את מעשר הכספים כאשר בעזרת ה' ברכת ה' תאפשר להם לתת את מעשר הכספים.

ב.  השקעה בכדי שאדם לא יהיה חסר

בילקוט שמעוני (פרשת ראה) על הפסוק "עשר תעשר את כל" מביא מדרש הלכה האומר שמעבר למעשר התבואה, יש לעשר את ההכנסות ולתת אותם לעמלי תורה. לכאורה זה מפתיע – הרי את מעשר הכספים יש לתת לעניים!

בשולחן ערוך יורה דעה (סימן רמט סעיף טז) פוסק שמצוות צדקה לנערים ללמוד תורה עדיפה מצדקה. גם זה מפתיע. אם הכוונה היא שעדיף לתת לאביון שגם לומד תורה, את ההיררכיה הזאת פוסק השולחן ערוך בסימן רנא, ולא בסימן רמט!

יתכן והמבט הנכון הוא כך:

עם ישראל זקוק לכך שיהיו לומדי תורה. התלמידים לומדי התורה אינם מתפרנסים. למוסד התורני אין הכנסות משמעותיות עליהן הוא יכול להתבסס. מבחינה עקרונית היה מקום לומר: לכו ללמוד וללמד תורה. כאשר תהיו עניים, ניתן לכם צדקה כמו כל אחד אחר.

אך נכון יותר לעבוד בצורה הפוכה: מראש לוודא שתנאי המחיה של הישיבה וצוות מלמדי ותומכי התורה לא מגיעים למצב של עוני. כאמור, גם השקעה בכך שאדם לא יגיע למצב של עוני זו צדקה. במקרה זה נראה שאכן נכון להתייחס לשאלה מה הקב"ה ואנו רוצים שיהיה לנו בחברה – לומדי תורה, תלמידי חכמים, וכו' – ומתוך כך לוודא שמי שילך לעשות את הדברים האלה שהעולם זקוק להם לא יגיע לעוני.

(איננו נכנסים כעת לשאלות האיזון החברתי: כמובן שהחברה לא יכולה להתקיים אם כולם יישארו בלימוד תורה בלבד. וקל וחומר שאיננו נכנסים לחילול ה' הגדול של המצהירים שהם נשארים בעולם בית המדרש כאשר בפועל הם מתפרנסים מדברים אחרים).

השתא דאתינא לנקודה זו, שומא עלי לומר מילה בשבח אכסניה:

לפני עשרות שנים גדולי רבותינו: הרב שאול ישראלי זצ"ל, הרב משה ארנרייך זצ"ל, והרב כרמל שליט"א יבלח"א, ראו שאכן יש קושי לחברה שלנו להעמיד תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה ללא השקעה ממוקדת במוסד שיוכל לתמוך בבעלי הפוטנציאל לגדלות, לתמוך בהם ובתורתם, לדרוש מהם את מירב ההשקעה תוך כדי תמיכה המאפשרת את המרחב הנפשי ללימוד והתקדמות. וכך זכינו שמתוך 'ארץ חמדה' צמחו תלמידי חכמים משמעותיים בעלי שיעור קומה המביאים אור וטוב לחברה הדתית לאומית ולכלל ישראל.

ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך:  info@eretzhemdah.org  

          ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר