שנת תשס"ט | שבת פרשת שופטים

ארץ אגדה: משמעות ייסורי גוג ומגוג

הנביא יחזקאל (לח-לט) מנבא שלאחר שישראל יתכנסו לארצם; יעלו "גּוֹג" ועמים רבים להילחם בהם:

"... בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג... הַאַתָּה הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם... עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ... וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח... וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים... וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל... וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים:... וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל... וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק:"

יחזקאל מגלה שהנבואה על גוג ומגוג היא נבואה עתיקה - מ"יָמִים קַדְמוֹנִים". בסוגיה בסנהדרין (דף יז, א) מובאת שיטה שנבואה זו נאמרה לעם ישראל במדבר, בשעה שבני ישראל בכו על חסרון בשר למאכלם. משה נצטווה לאסוף שבעים זקנים שיסייעו לו להנהיג את העם, אלדד ומידד נותרו מחוץ לקבוצת השבעים, והם נבאו אז את הנבואה על גוג ומגוג. זו לשון הסוגיה:

"תנו רבנן: 'וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה [שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ]'... רבי שמעון אומר: במחנה נשתיירו... ומה נבואה נתנבאו? אמרו: 'משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ'. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: על עִסְקֵי שְׂלָו הן מתנבאים, 'עֲלִי שְׂלָו - עֲלִי שְׂלָו!'. רב נחמן אמר: על עִסְקֵי גּוֹג וּמָגוֹג היו מתנבאין, שנאמר (יחזקאל) 'כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְקֹוִק הַאַתָּה הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם וגו', אל תיקרי 'שָׁנִים' אלא 'שְׁנָיִם'. ואיזו הן 'שְׁנָיִם' נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת - הוי אומר אלדד ומידד".

הנבואה על החלפתו של משה ביהושע, או הנבואה על עליית הַשְּׂלָו; היו קשורות לצרכי בני ישראל באותה השעה. אולם השיטה שאלדד ומידד נבאו על 'עסקי גוג ומגוג' - טעונה ברור. נבואה זו מתייחסת לאחרית הימים, ונראה לכאורה שהיא לא היתה נצרכת לאותה השעה. מדוע הקב"ה שלח להם את הנבואה הזו? מה הקשר בין נבואת גוג ומגוג לבין האירועים שבני ישראל חוו באותה שעה במדבר?

נבואת "גוג ומגוג" ופרשיות "תבערה" ו"קברות התאוה"

כאשר נתעמק באירועים שסביב נבואות אלדד ומידד, ונשווה בין מה שמתואר שם לבין נבואת גוג ומגוג - נמצא דמיון מפליא! יחזקאל מדגיש בנבואתו את ה"אש" ואת ה"קבר" וגם את המספר "שבע". הקב"ה ינהל את הקרב באמצעות שילוח "אש" בגויים. ה"אש" היא גורם חשוב גם לאחר הנצחון, ובמשך "שבע" שנים ישתמשו בנשק של האויב כדי להבעיר "אש". לאחר המפלה גוג וצבאו יזכו לקבל "קבר", ויקברו אותם במשך "שבעה" חודשים. לאחר כל זאת הקב"ה ישפוך רוח נבואה על ישראל. עניינים דומים מוזכרים גם בפרשיות שסמוכות לנבואות אלדד ומידד; וכדלקמן:

א. בני ישראל חטאו והיו "כְּמִתְאֹנְנִים" ובעקבות כך בערה בהם "אֵשׁ ד’ ". ה"אש" הזו מקבילה ל"אש" שמוזכרת בנבואת יחזקאל.

ב. לאחר מכן בני ישראל התאוו תאווה לבשר, ומשה אמר לקב"ה שהוא אינו יכול להמשיך ולהנהיג אותם לבדו. הקב"ה אמר למשה שיבחר "שבעים" זקנים כדי להאציל עליהם רוח נבואה. המספר "שבעים" מקביל למספר "שבע" שמודגש בנבואת יחזקאל, מפני ש"שבעים" הוא עשר פעמים שבע; כלומר, שבע מודגש.

ג. לאחר שישראל אכלו מהַשְּׂלָו נאמר "וַיַּךְ ד’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד, וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים". בני ישראל הוכו על ידי ד’ במקומות נוספים במדבר, אולם רק הפרשיה הזו מדגישה שהמוכים זכו ל"קבורה". ה"קבורה" הזו - מקבילה להדגשת ה"קבורה" של "גוג".

ד. משה אמר ליהושע "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". יחזקאל מתייחס לכך, והוא אומר שהשפע הנבואי הזה יגיע לאחר 'עסקי גוג ומגוג' - "וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל...".

מה הקשר שבין אירועי 'עִסְקֵי הַשְּׂלָו' - לבין אירועי 'עִסְקֵי גוג ומגוג'?

הקשר שבין "עסקי המָּן והַשְּׂלָו" לבין "עסקי גוג ומגוג"

הנביא יחזקאל מציג בפנינו את מסורת נביאי ישראל בענין 'עִסְקֵי שְׂלָו'; מסורת זו מופיעה כבר אצל המשורר אסף במזמור ע"ח בתהילים; והיא קשורה גם ל'עִסְקֵי גוג ומגוג'.

במאמר "המידע החסוי ממלחמת עמלק" התבאר שאסף מגלה - שכאשר ישראל נסעו מים-סוף ליוו אותם סלעים שהתבקעו ויצאו מהם 'נוֹזְלִים' מזינים כמו מים שמן ודבש. משה רבנו ראה יתרון גדול בתזונה הזו, מפני שהיא חסכה זמן מרובה של עיסוק במזון. אולם ישראל רצו לאכול מזון רגיל - כמו הגויים!!

משה רצה שישראל יישארו בדרגה גבוהה כמוהו; וסירב להתפלל עליהם שיקבלו מזון רגיל. חז"ל מגלים שישראל קבלו את המָּן והַשְּׂלָו בזכות תפילותיו של יהושע בן נון. יהושע טען בפני הקב"ה, שכל עוד הגוף של בני ישראל דומה לגוף של הגויים - צריך להנהיג אותם כמו הגויים! הקב"ה נענה לבקשותיו, ולכן הם קיבלו גם 'מָּן' וגם שְׂלָו.

המשורר אסף מספר, שהמָּן והבשר היו מאכל של 'עונש' שהמית את העם כבר בפעם הראשונה. לכאורה, דבריו סותרים את דברי התורה; אולם אסף מתאר את מה שהתרחש - מצד ה"משקפיים" של משה רבנו. משה "ראה" את אוכלי המָּן והַשְּׂלָו - שרצו להידמות לגויים - כמו אנשים שהקב"ה היכה אותם ב"אש" של תאווה והם נחשבים ל'מתים'. דעתו של משה לא נתפרשה מייד בתורה, אולם היא מרומזת באירועים שהתרחשו לאחר כשנה.

כידוע, אכילת בשר לא הותרה לבני האדם מלכתחילה, והיא הותרה לנוח ולבניו רק בעקבות חטאי דור המבול. לאחר שישראל  קיבלו את המָּן ואת הַשְּׂלָו, הם באו להר סיני וקבלו את התורה ובנו את המשכן. משה הניח שעם ישראל "התעלה" כבר, ומסוגל להתנתק מהצורך באכילת בשר. משה התפלל אז לקב"ה שיפסיק להביא להם את הַשְּׂלָו.

אולם גדולי ישראל שבאותו הדור - לא הסכימו עם משה. הם סברו שמוטב לישראל להישאר במצב הקודם שיהושע השיג עבורם; להמשיך ולקבל בשר מהקב"ה. חז"ל מגלים שה"אש" שבערה "בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" - בערה ב"קצינים" שבהם - כלומר בגדולי ישראל. חז"ל מגלים שמדובר היה בסנהדרין; אך הפרשיה מתארת את מה שארע מצד "משקפיו התורניות" של משה - ולכן היא מכנה אותם בשם "הָאסַפְסֻף"¹.

הפרשייה מדגישה שישראל לא היו "מִתְאֹנְנִים" ממש אלא - "כְּמִתְאֹנְנִים" בכ"ף הדמיון; והיא מרמזת שניתן להבין שאף האש שבערה בם לא היתה אש רגילה - אלא "כמו אש". בפרשיה נאמר גם "וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע"; והיא מרמזת ש"מאור עיניו" של משה, הוא זה שראה את מה שהתרחש שם כדבר "רָע"².

פרשיית מינוי "שבעים" הזקנים

משה ראה שגדולי ישראל מתנגדים לחבוש את ה"משקפיים" שלו, ושהעם נטה אחר שיטתם. משה חש אז - שמצד אחד הקב"ה זיכה אותו ב"מאור עיניים" גבוה מאוד - אך מצד שני הוא דורש ממנו להנהיג עם שאינו רוצה ב"משקפיים גבוהות" כאלו. משה חש אז - שהוא אינו מתאים להמשיך ולהנהיג את העם.

משה פתר את בעיית "חוסר ההתאמה" הזו. הוא ביקש מד’ שיצרף אליו להנהגה אנשים שחשים הבנה לתאוות העם - כדי שהללו יתפללו עבורם. כמו כן, הוא הוסיף וביקש מד’ שייטול ממנו את "המשקפיים הגבוהות" שהוא חנן אותו בהן; כדי שגם הוא עצמו יחוש הבנה לתאוות העם. הזוהר³ מבאר שהרעיון הזה גלום בבקשה התמוהה - 'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג'; שמשמעותה היא בקשה לרדת מדרגתו הגבוהה.

הקב"ה נענה לבקשותיו של משה. תחילה הוא הורה למשה לאסוף "שבעים" זקנים שיועלו למדרגת "נביאים". המספר "שבעים" קשור במיוחד לצד הגשמי של הגויים. כאשר מונים את משפחות העמים שיצאו מנוח לאחר המבול - מקבלים את המספר "שבעים"; ובמסורת ישראל ידוע שמנין הפרים שמקריבים בחג הסוכות עולה ל"שבעים", מפני שמקריבים אותם עבור "שבעים" העמים.

לפי הראיה הקודמת של משה, "שבעים" הגויים - בוערים ב"אש" של תאווה לצרכי העולם הזה⁴; זקני ישראל שרצו להידמות להם - בערו ב"אש" הזו יחד עימם. אך עתה לפי הראיה החדשה, "שבעים" זקני ישראל - יועלו למדרגת "נביאים" והם יתפללו למילוי תאוות העם. לפני כן הם היו מכונים בשם "אספסוף"; אך עתה הם יהיו מכונים בשם "אסיפה" של "נביאים".

בנוסף לכך, משה רבנו ירד מדרגתו הגבוהה. לפי הראיה התורנית החדשה שלו - הוא חש הזדהות עם שיטת "שבעים הזקנים"; והוא הצטרף לקבוצה שלהם (במדבר יא, ל) - "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". כאשר המילה 'וַיֵּאָסֵף' מופיעה בתנ"ך בתיאור של איש יחיד היא מופיעה בדרך כלל במשמעות של מיתה. הלשון "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה" מרמזת שמשה רבנו "מת" מבחינה מסוימת - גם הוא הצטרף ל"שבעים הזקנים" שביקשו בשר עבור ישראל.

נביאים של 'שְׁנָיִם'

כאשר משה הצטרף ל"שבעים" הזקנים, הוא הכריע שעם ישראל יכנס לארץ בדרכם של יהושע והזקנים; כלומר, בהנהגות של גויים. הפרשיה מוסיפה ומספרת שאלדד ומידד ניבאו נבואה מסוימת, ויהושע ביקש לכלוא אותם; אולם משה התנגד לכך ואמר "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". הפרשיה העלימה מאיתנו את תוכן נבואת אלדד ומידד - אולם הנביא יחזקאל מגלה אותה.

ר' נחמן דורש את דברי יחזקאל, ומבאר שהמיוחד בנבואת אלדד ומידד הוא היותם "שנים". במאמר "הגג שהפיל את אגג" התבאר שהמספר "שבע" והמספר "שנים" מסמלים בתנ"ך ובאגדות חז"ל מספרים ניגודיים!! ה"שבע" וכן ה"שבעים" מסמלים גאולה בדרך הטבע - ואילו ה"שְׁנָיִם" מסמל גאולה בדרך האמונה. ואף כאן, ה"שְׁנָיִם" - אלדד ומידד - ניבאו שההכרעה לטובת שיטתו של יהושע היא זמנית בלבד. באחרית הימים עם ישראל ינטוש את הגאולה בדרך הגשמית; ויחפוץ בגאולה בדרך התורה והאמונה⁵.

יהושע בן נון ראה בנבואתם - מרידה בדרך שמשה רבנו הסכים זה עתה לקבל!! ולפיכך הוא רצה לכלוא אותם. אולם משה גילה ליהושע שהם צודקים - "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". משה גילה שההסכמה שלו עם דרכו של יהושע - היא זמנית, והיא נעשית על מנת שעם ישראל יבחר בסופו של דבר בגאולה בדרך תורנית. בסופו של דבר כל ישראל יהיו בעלי "מאור עיניים גבוה" - ויהיו נביאים ש"רואים" כמו אלדד ומידד.

הדמיון שבין "עסקי שלו" לבין "עסקי גוג ומגוג"

השם "עסקי שלו" מרמז לתהליך שעם ישראל עבר באמצעות הַשְּׂלָו. משה רצה מתחילה לגמול את עם ישראל מאכילת הבשר בתהליך חד וכפייתי; והאופן הזה הביא לניתוק הקשר שבינו לבין העם ולערעור מעמדו כמנהיג. אולם הקב"ה מילא את רצונו של משה בדרך הפוכה!!

משה הצטווה להודיע לעם, שהם יקבלו בשר במשך חודש ימים, והם יאכלו ממנו עד שימאסו בו והוא יעורר בהם גועל - 'עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם...'. אולם כאשר הַשְּׂלָו הגיע מסופר שהַשְּׂלָו המית אותם באופן מיידי - 'הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ד’ חָרָה בָעָם וַיַּךְ ד’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד'. הסתירה בין ההבטחה לבין מה שארע בפועל מעוררת תהייה!! היתכן שד’ ישטה בעם ישראל?! היתכן שד’ ציווה את משה להודיע לעם שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים עד שהבשר יימאס עליהם; אך בסופו של דבר ד’ המית אותם מייד כשאכלו הבשר הזה?!

אין סתירה בין ההבטחה לבין מימושה, מפני שמדובר בתיאור האירוע דרך "משקפיים" שונות. הקב"ה השפיע עליהם במשך חודש ימים בשר בכמות כה עצומה עד שהם מאסו באכילתו. מתוך שהם מאסו באכילת הבשר, הם זכו לקבל את ה"משקפים הגבוהות" של משה רבנו. הם שבו והתבוננו באמצעות "המשקפיים" האלו כיצד נראתה אכילתם בתקופה הקודמת; והם ראו לנגד "עיניהם" - אנשים שהקב"ה היכה אותם בשיגעון של "תאווה"; אשר כבר כשהם נגסו בבשר הם היו נחשבים ל"מתים".

התהליך של "עסקי גוג ומגוג" דומה במהותו לתהליך של "עסקי הַשְּׂלָו". מדובר בגמילה מהנהגות הגויים - באמצעות שימוש ב"מנות יתר" של השפעה גשמית.

התאווה ל"ישיבה לבטח"

התהליך של "עסקי גוג ומגוג" משלים את התמונה שמצטיירת מתוך "חזון העצמות" - שקודם לו בספר יחזקאל.

ד’ מראה ליחזקאל עצמות שמסמלות את בית ישראל, והוא מצווה עליו לנבא עליהן ולהביא בהן "רוח" כדי להחיותם. יחזקאל מנבא, והעצמות מתלכדות ועולה עליהם בשר ועור; אולם למרות הכל - יחזקאל רואה שהגוף שנוצר הוא חסר חיים. משמעות החלק הראשון בנבואה הוא שמה שנחשב "גוף חי" לגבי "שבעים האומות" - אינו נחשב "גוף חי" לגבי עם ישראל. אומה שכל מטרתה היא טובתם הגשמית של הפרטים שלה - נראית באמצעות ה"משקפים הגבוהות" כמו "גוף מת". ואז מגיע החלק השני בנבואה. ד’ מצווה על יחזקאל לנבא בשנית אל ה"רוח" - הרוח השניה היא "רוח התורה והנבואה" שעם ישראל מתייחד בה; וכשהיא באה יחזקאל רואה את עם ישראל כ"גוף חי". הנבואה על "עסקי גוג ומגוג" מסבירה איך יתרחשו שני השלבים בתהליך התחייה.

בשלב הראשון בגאולה עם ישראל יחוש "תאווה" להיות עם "כְּכָל הַגּוֹיִם", ולהיגאל בדרך גשמית. מאווייהם יתמלאו; ישראל יתלכדו ויחזרו לארצם, הם ינצחו את אויביהם ויהיו עם עשיר: "יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם ... עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ". צמד המילים "ישיבה-לבטח" מופיע שם שלוש פעמים והוא מנחה את הבנת הנבואה. ישראל יצליחו במילוי מאווייהם - והם יהיו "יושבים לבטח".

אולם לאחר מכן, יחזקאל רואה את גוג ואת הגויים שעימו - באים כדי להשתלט על ישראל ועל רכושם. המהפך החד בין השמחה ב"ישיבה לבטח" לבין הפחד מפני "גוג והגויים" - מקביל למהפך שבין השמחה שבהגעת הַשְּׂלָו לבין המיתה בעקבות אכילתו. אך כשם שאוכלי הַשְּׂלָו לא מתו ממש - כך גוג והגויים לא באים ממש!! בשני המקרים מדובר ב"החלפת משקפים". ובתיאור אותו האירוע באמצעות "משקפים אחרות".

יחזקאל שב ומתבונן בתהליך הגאולה הגשמית באמצעות "המשקפים התורניות" - והוא רואה את ה"ישיבה לבטח" באור חדש. יחזקאל רואה את גוג והגויים "באים" כדי לתבוע את נצחונם!! גוג והגויים יבואו ויטענו, שישראל השלימו את שאיפתם להיות ככל הגויים. הם "יושבים לבטח" והם רודפים אחרי עניניים גשמיים. אולם מאחר שכך, ל"שקט" ול"עושר" שישראל צברו אין שום ערך רוחני יחודי; והוא "שלל" ששייך - מבחינה רוחנית - לגויים. האומה הישראלית שקמה בארץ ישראל דומה לגויים, גם היא נראית כ"גוף מת" - והגויים תובעים "בעלות" על האומה הזו ועל נכסיה.

וְשִׁלַּחְתִּי 'אֵשׁ' בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח

אך הקב"ה לא יתן לגוג ולגויים את משאלתם. יחזקאל מנבא "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ד’". הקב"ה מגלה, שלאחר שישראל יקבלו "מנת יתר" של "ישיבה לבטח"; הם ימאס בחיים כאלו!! ישראל יחושו; שאין הבדל בין עורב שבונה לו קן שהוא יושב בו לבטח, והוא ממלא אותו בחפצים נוצצים - לבין אדם שנוהג באופן דומה. ישראל יחבשו את "המשקפים התורניות", והוא יביט בגויים שכל תאוותם היא "לשבת לבטח" ולהשיג דברים נוצצים - כמו אנשים שבוערת בהם "אש" של "תאוה גשמית".

הגויים ורכושם קשורים לעולם ה"שבע" שמסמל את עולם הטבע הגשמי; ולכן ישראל יבערו בם "אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים". יחזקאל מקבל גם ציווי לקרוא לצפורים ולחיות לאכול ולשבוע מגוג ומצבאו:

"אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב עַל זִבְחִי... וּשְׂבַעְתֶּם עַל שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב גִּבּוֹר וְכָל אִישׁ מִלְחָמָה נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק:"

ציפורים וחיות אינם יכולים לאכול ולשבוע מ"רֶכֶב בַּרְזֶל". אולם הקריאה הזו היא במובן הסמלי. עם ישראל יחוש אז, שהגויים ורכושם וכן שאר הביטחונות הגשמיים - שייכים לעולם בעלי החיים; ולכן ה"צפורים והחיות" - קרואים "לאכול ולשבוע" מהם.

משמעות הנבואה היא, שישראל לא ירצו להישאר במדרגה הנחותה של האדם; מדרגה שהוא דומה בה לבעלי החיים. ישראל ירצו לקבל אז את המעלה האמיתית של האדם; ולשם כך הם ימאסו בביטחונות הגשמיים של העולם הגשמי, וירצו במדרגות רוחניות. אלדד ומידד נבאו על השעה הזו; ומשה רבנו הסכים עימם, וציפה לבוא העת הזו; ואף יחזקאל מנבא עליה - "וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק".

יסורי 'גוג ומגוג' - כתחליף ל'מלחמת עמלק'

המשורר אסף והנביא יחזקאל משווים בין עִסְקֵי שְׂלָו שבספר שמות לבין עִסְקֵי שְׂלָו שבספר במדבר. בשני המאורעות ישראל רצו להישאר בעולם הטבע "המוכר והבטוח" - להיות דומים לגויים ולאכול כמו הגויים. בשני המאורעות הקב"ה נענה להם; אך עקב כך - ישראל נאלצים להילחם בגויים. בספר שמות במלחמה גשמית - מול עמלק; ובספר במדבר, בנבואת אלדד ומידד, במלחמה רוחנית - מול 'גוג ומגוג'.

המלחמה בגוג מהווה תחליף למלחמה בעמלק. המאבק בתאוות הגשמיות ובביטחונות הגשמיים - מונע את הצורך במלחמה גשמית מול עמלק (או אחרים שדומים לו).

ברם, ההתנקות מהביטחונות הגשמיים אינה פשוטה, מכיוון שהאדם הורגל להם. תהליך ההתנתקות הזו מלווה סבל וייסורים, וכן מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון 'החברותא' מס' 173):

הבריאה נראית בעיני בני האדם (המוגבלים) כמבנה המורכב - מכסה את המציאות האמיתית [שהיא] 'תוהו ובוהו'. ולכך, אלו החיים בשטחיות בלי התבוננות - אינם שמים לב ל'תוהו ובוהו' שעליה הבריאה מושתתת. אלו המשתדלים... יכולים לגלות את המציאות של 'תוהו ובוהו' שיש בבריאה. ההתגלות באה להם בצורה של סבל וייסורים. כי דרך ההשתדלות... מתגלה האפסיות של הבריאה. וכאשר מתגלה האפסיות של הבריאה יש לאדם תחושה שהוא תולה ארץ על בלימה. וזוהי תחושת הסבל והייסורים.        הכרת התוהו ובוהו הכרחית לתיקון הבריאה, ובה גם ענין מלחמת גוג ומגוג. רמז וסמל להתנתקות מההשפעה של הטבע החומרי, אשר הכרחית להיות לפני ביאת גואל צדק - כדי שיוכלו להיכנס למציאות האלקית..."

במאמר זה עמדנו על חלק מהמשמעויות של הדמיון הרב שבין 'עִסְקֵי הַשְּׂלָו' - לבין 'עִסְקֵי גוג ומגוג'; ועמדנו על הדרך שהנביא יחזקאל והמשורר אסף מפרשים את המאורעות שישראל עברו במדבר. במאמרים הבאים נשתדל בעזהשי"ת לנסות ולהבין את משמעות ה"קבורה" של "המתאווים" שבמדבר - ואת משמעות ה"קבורה" של גוג.

______________________________________________________________

[1] כמבואר בבמדבר רבה (טו, כד), ובגרסאות המדויקות של אונקלוס; וכפי שהתבאר באריכות במאמר "אלדד ומידד ונבואות השלו".

2 וכפי שהתבאר באריכות במאמר "המשקפיים של משה רבנו".

3 זוהר במדבר (דף קנו א)

4 כמרומז בזוהר שמות (ויקהל, דף רג א) בענין ה"מדורה" של "שבעים" הכוכבים. וכעין רמז לכך בישעיהו (ל, לג): "...גַּם הוא הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה...".

5 וכן במסכת זבחים (דף יב, ב) נאמר: "אמר שמעון בן עזאי: מקובלני מפי שבעים ושנים זקן כו'. למה לי למתנא שבעים ושנים זקן? דכולהו בחדא שיטתא הוו קיימי." כוונת הסוגיה היא שה"שבעים" מייצגים צד אחד, וה"שנים" מייצגים את הצד הנגדי; אך שני הצדדים הנגדיים הסכימו לגבי אותו עניין מסוים. (רש"י פירש באופן אחר, אולם נראה שדבריו קשים מבחינה דקדוקית).

באופן דומה יש להבין את משמעות השם "תרגום השבעים". אין הכרח להבין שהתרגום נעשה על ידי "שבעים זקנים". קריאת התרגום היווני בשם "תרגום השבעים" משמעותה כניעה לרצון של "שבעים הזקנים"; רצון שמסמל הורדת התורה למדרגה הנמוכה של העם - מדרגה שהוא רוצה להיות דומה בה לגויים ומדבר את שפתם. מאידך, כאשר האגדה מספרת (מגילה דף ט, א) שהתרגום נעשה על ידי "שבעים ושנים זקנים" היא מתכוונת לגלות שהיתה "הסכמה כללית" של כל הצדדים שבעם ישראל - שיש הכרח לתרגם את התורה ליוונית.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר