שנת תשע"ו | שבת פרשת אמור

פרשת השבוע: בֵּין הַגְּזָרִים – חלק ב

בֵּין הַגְּזָרִים – מברית בין הבתרים

דרך קריעת ים סוף ועד להכרזת העצמאות (חלק ב)

בפרשת קדושים אותה קראנו בשבוע שעבר, גילינו את הקשר הלשוני והענייני בין ברית בין הבתרים ובין קריעת ים סוף.

קשר זה הביא את חז"ל - מתקני לשון תפילת ערבית, לקשור ביניהם, תוך שימוש בביטויים: "העושה לנו נקמה בפרעה ואותות ומופתים באדמת בני חם. המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוציא עמו ישראל מתוכם לחירות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע, וראו בניו את גבורתו שבחו והודו לשמו".

הראנו גם, שיש פסוק מפורש בתורה הקושר בין שני המאורעות:

"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות י"ב מ).

פסוק זה מלמד אותנו כי עברו ארבע מאות ושלושים שנה מברית בין הבתרים ועד למעבר בין הגזרים, בקריעת ים סוף.

לאחר הבשורה והברית על ירושת הארץ, שאל אברהם אבינו: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"? (בראשית ט"ו ח).

התורה (לפי שיטת הרמב"ן, שעלה ארצה לפני שבע מאות וחמישים שנה)  ציוותה אותנו על מצוות ישוב ארץ ישראל: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר ל"ג נג).

וז"ל הרמב"ן שם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה - על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ד'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ד'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש (המורד-שאינו רוצה לעלות עם אשתו), בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א' ח). אבל, רש"י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר".

צריך ביאור על סמך מה, קבע הרמב"ן, נגד פירוש רש"י, כי פירושו שלו הוא העיקר?

נסביר את הדברים כך: אברהם, בזמן ברית בין הבתרים, היה תושב מכובד בארץ, הוא אפילו ניצח את ארבעת המלכים במלחמה לשחרור לוט בן אחיו (פרק י"ד), למרות זאת, מי ששלט שלטון אמתי בארץ, היו פרעה והאימפריה המצרית. כל השליטים המקומיים עשו זאת בחסות פרעה ותחת ממשלתו. כידוע מ'מכתבי תל אל עמרנה', פרעה גם שפט במקרה של סכסוכים בין המלכים המקומיים והתערב לטובתם כאשר הם היו תחת איום חיצוני.

לכן, שאל אברהם את הקב"ה: גם אם יהיו לי צאצאים רבים שיגורו בארץ ישראל, הם יהיו עדיין תחת שלטון פרעה ומצרים על כל המשמעויות שיש לכך?

אם כך, עדיין חסר מרכיב מרכזי בהויה הלאומית, מתי נהיה עצמאים? מתי עם ישראל יוכל לקיים את המצווה של ההורשה? מתי ואיך יזכה למדינה עצמאית?

התשובה שאברהם קיבל בברית בין הבתרים הייתה: רק  ארבע מאות שנה אחרי תחילת קיום הברית הראשונה על הזרע, כלומר מהולדת יצחק,  ארבע מאות ושלשים שנה אחרי ברית בין הבתרים'. אז יחזור על עצמו מעמד הברית באופן לאומי, כשכל עם ישראל יעבור בין גזרי ים סוף והקשר אל מצרים ינותק סופית. כל עוד לא טבעו פרעו וחילו בים סוף, השחרור היה עדיין מוטל בספק.

עם ישראל זכה בעצמאות רק אז.

נציע כי פירושו של הרמב"ן מבוסס על הקשר הלשוני בין  'אִירָשֶׁנָּה', וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, ובין הציווי שנצטוו אחרי מעמד הר סיני: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א' ח). מה שהובטח בברית בין הבתרים לאברהם.

זהו הקשר הרוחני העמוק

 שבין שביעי של פסח ויום העצמאות,

 הרמוז בצופן א"ת ב"ש.

ה'ע' חיכתה עד לשנת ה'תש"ח כדי שיהיה לה בן זוג.

 זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו.

נאחל לכל בית ישראל מועדים לשמחה לגאולה שלימה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר