שנת תשע"ז | שבת פרשת בהר בחוקותי

פרשת השבוע: "וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר"

בברכות המופיעות בתחילת פרשת בְּחֻקֹּתַי הבטיח הקב"ה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כ"ו יא). חז"ל הסבירו: "זה בית המקדש" (ספרא בחוקותי פרשה א תחילת פרק ג ובעקבותיו רש"י).

כדי להתחיל בהכנות היה צורך להחליט על פי הנבואה מהו "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב ה).

בתורה לא נתפרש מהו המקום המיוחד הזה, שבו אמור להבנות בית המקדש.

למעלה מארבע מאות שנה לאחר יציאת מצרים עדיין לא נתבארה שאלה זו. היא החלה להתברר כששאלת המלכות עלתה על הפרק, בימי שמואל הרואה, שאול המלך ודוד, עוד לפני שכתר המלכות הונח על ראשו.

הברור הנבואי הראשוני מתואר בשמואל א' י"ט: "וְדָוִד בָּרַח [מפני שאול].. וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת: וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה:...וַיִּשְׁאַל [שאול]  וַיֹּאמֶר אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה בְּנָיוֹת בָּרָמָה: וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נָיוֹת בָּרָמָה וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד  בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה"  (יח-כג).

קל לזהות כי המילים המנחות הן בְּנָיוֹת בָּרָמָה.

חז"ל הסבירו כי שלשת הנביאים-מנהיגים, שמואל הרואה הרוחני, שאול המנהיג משבט בנימין ודוד המנהיג הבא של שבט יהודה, עסקו בשאלה כיצד תתממש ההבטחה של: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם". וז"ל המדרש: "וכי מה ענין ניות אצל רמה, אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם=[בית המקדש]" (ילקוט שמעוני תורה פרשת שופטים רמז תתקי). הם מצאו את המקום בנקודת גבול בין בנימין ליהודה. נקודה שתאחד ותחבר לעולם, את כל העם סביבה, את בניה של רחל עם בניה של לאה.

לכן, עם עלייתו של דוד לכס המלכות כמלך יהודה וישראל, הוא כבש את ירושלים והכריז עליה כבירת העם הנצחית, העיר המאוחדת והמאחדת, העיר שחוברה לה יחדיו.

לצערנו הרב, ברגע שהתברר כי אבשלום מרד בדוד והעם תומך בו, החליט דוד לעזוב את העיר "וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב" (שמואל ב ט"ו יד).

לכאורה, דוד ויתר על ירושלים ואולי גם על כל מה שהיא מסמלת. עיון בפסוקים מוכיח את ההפך.

גם צדוק ואביתר - הכהנים הגדולים, רצו להצטרף אליו עם ארון ברית ד' שהיה באחריותם. וז"ל הכתוב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ: וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו" (שם, כה-כו).

דוד, המאמין הגדול, לא ויתר על החלום של ירושלים כבירת העם היהודי -  המרכז, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פוליטית. בהשארת הארון והכהנים הגדולים בירושלים הכריז דוד: לבו של העם - המרכז הרוחני - ישאר לנצח בירושלים, הארון לא ינדוד יותר! דוד הכריז: אם אכן אני צודק, הקב"ה ישיב אותי לירושלים, בחירתה איננה מוטלת בספק. אם הקב"ה איננו חפץ בדוד אזי "הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו".

דוד המלך קבע לדורי דורות את העיקרון: ירושלים לנצח, מנהיגים מתחלפים!

דוד שביטל עצמו לירושלים ולרצון ד', הפך גם הוא לחלק מערכי הנצח.

"וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר" (יואל ד' כ),

דוד מלך ישראל חי וקיים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר