שנת תשע"ז | שבת פרשת בהר בחוקותי

חמדת האינציקלופדיה התלמודית

פרשת בהר

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ..(כה ה)
רש"י: לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל.
וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.(שם כג)

שמיטה

האם התורה היא שמפקירה את פירות השביעית, או שבעל השדה מצווה להפקירם?
האם התורה משמטת חובות בשמיטה, או שהמלוה מצווה להשמיטן?
האם התורה מפקיעה מכירת קרקעות ביובל, או שהקונה קנה מתחילה רק עד שנת היובל?

לשתי הפקעות קראו בגמרא "אפקעתא דמלכא" - הפקעת הבעלות על פי מצות ה' שבתורה:
א.     בשביעית - לגבי הפקר הפירות (ב"מ לט א), ולאיסור הזריעה (שם קו א);
ב.     ביובל - לחזרת השדות המכורות מהלוקח להמוכר (שם קט א).

בשביעית. בגדר "אפקעתא דמלכא" בשביעית נחלקו הפוסקים:

(א) דעת הבית יוסף (בשו"ת אבקת רוכל סי' כד, והובא במהרי"ט ח"א סי' מב) שמצות ההפקר בשביעית היא שהבעלים חייבים להפקיר, ולא שממילא נעשים הפירות הפקר. לכן אם גדר את כרמו ולא הפקירו, חייבים הפירות במעשרות, כי פירות שביעית אינם פטורים ממעשרות אלא משום שהם הפקר. וכן פירות של גוי בשביעית חייבים במעשרות, שהרי הנכרי אינו מפקירם. וביאר פאת השולחן (סי' כג ס"ק כט) שלשיטה זו "אפקעתא דמלכא", שעניינו מצות המלך (רש"י ב"מ לט א), אינו אלא שהמלך ציוה את הבעלים שיפקירו, כי מה שנאמר בשביעית: וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כג יא), הוא ציווי על הבעלים.

(ב) אבל דעת המבי"ט (ח"א סי' יא) והמהרי"ט (ח"א סי' מג) שאפקעתא דמלכא פירושו שהתורה היא שהפקירה, וכמו שאמרו: "רחמנא אפקריה" (נדרים מב ב לגירסת הר"ן והרא"ש). ואפילו אם הישראל גדר כרמו ולא הפקירו, הפירות הם הפקר ממילא על פי מצות המלך. וכן פירות של גוי בשביעית פטורים מן המעשרות (וראה עוד במנחת חינוך מצוה פד; בית רידב"ז לפאת השולחן סי' ד אות יג; חזון איש שביעית סי' יט; הראי"ה קוק במבוא לשבת הארץ פי"א).

בשמיטת כספים. גם בשמיטת כספים נחלקו ראשונים:

(א) המרדכי (גיטין סי' שפ) בשם ר' אביגדור הכהן כתב, שאפקעתא דמלכא היא, והשביעית משמטת מאליה, אפילו אם המלוה לא אמר משמט אני. ואף על פי שנאמר: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה (דברים טו ב), ואמרו חז"ל (שביעית פ"י מ"ח) שאם בא הלווה להחזיר חובו יאמר לו המלוה משמט אני, אין זו אלא מצוה שיאמר, אבל לא שהדיבור מעכב את השמיטה, כי שמוט ועומד הוא. וכתב המנחת חינוך (מצוה תעז) שלפי זה התובע חובו לאחר שמיטה וגובה אותו, חוץ מזה שעובר על הלאוים של שביעית, עובר אף על הלאו של גזלה, כי הוא אפקעתא דמלכא והחוב כבר נשמט ואין מגיע לו כלום. וכן אפילו חרש שוטה וקטן, שאינם בני מצוות, אם יש להם כסף והלוו, החוב נשמט ממילא, כי אפקעתא דמלכא היא.

(ב) אבל דעת היראים (השלם סי' קסד) שהמלוה הוא שחייב להשמיט; וכל זמן שלא השמיטו המלוה, חייב הלווה לפרוע, אלא שהלווה יכול להזמין את המלוה לדין שישמט לו כאשר צוה ה', ובית דין יחייבוהו להשמיט. והאור זרוע (עבודה זרה סי' קח) חלק עליו.

ביובל. חזרת השדות בשנת היובל למוכר קרויה בשם אפקעתא דמלכא (ב"מ קט א). לכן הקונה שדה מחברו והגיע יובל, שָׁמִים לו את השבח שהשביח והמוכר משלם לו שבח זה, שנאמר: וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת (ויקרא כה לג) - הממכר חוזר, אבל השבח אינו חוזר. ואין למדים מכאן למקבל שדה מחברו בחכירות למשך זמן שישומו לו השבח, לפי שכאן היא מכירה גמורה, ומה שהשביחה השדה ברשות הלוקח השביחה, וכשחוזרת ביובל אפקעתא דמלכא היא, ואת השבח לא הפקיעה התורה (ב"מ שם ורש"י).

הפקעת היובל איננה הגבלת כח המכירה, עד שנאמר שאין ברשות המוכר למכור אלא עד זמן היובל בלבד; אלא המכירה היא מכירה לחלוטין ולצמיתות, וכשמגיע היובל חוזרת השדה על פי מצות המלך, ומתבטלת המכירה מכאן ולהבא (עי' ספר לבוש מרדכי לרב משה מרדכי אפשטיין לבבא קמא סי' ו, והמדות לחקר הלכה להרמ"א עמיאל מדה ב סי' לו, שהוכיחו כן מכמה ראיות).

מכיון שחזרת השדות ביובל היא משום "אפקעתא דמלכא", לפיכך אף מי שאינו חייב במצוות, כגון קטן, אם ירש שדה שקנה אביו, השדה יוצאת ממנו ביובל וחוזרת לבעליה (מנחת חינוך מצוה שלט). ומטעם זה כתבו המנחת חינוך (שם) והשואל ומשיב (מהדורא ד ח"ג סי' נח) שקרקע היוצאת ביובל, חוזרת מאליה לבעלים הראשונים, ואינם צריכים לעשות קנין כדי לזכות בה. ואם לא החזיר הלוקח את הקרקע לבעלים הראשונים, כתבו המנחת חינוך והמשך חכמה (ויקרא כה כג) שהרי זה עובר באיסור גזל, לסוברים שהגוזל קרקע עובר בלאו של לא תגזול. אולם הצפנת פענח (תרומות עמ' 77) והעולת שלמה (ערכין כח א) סוברים שהלוקח צריך להקנות את השדה למוכר. כפי הנראה, הם מפרשים לשון "אפקעתא דמלכא" שנאמר בגמרא, שעל כרחו של הלוקח חייב להחזיר את השדה לבעלים במצות המלך, אף על פי שקניינו היה קנין עולם.

הכתוב: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת (כאן), נחלקו הראשונים בפירושו:

(א)   רש"י, רבנו בחיי (כאן) והסמ"ג (לאוין רעה) פירשו שבא לתת לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה תחת ידו.

(ב)   הרמב"ם (שמיטה ויובל פי"א ה"א), הרמב"ן (על התורה שם ומכות ג ב) והחינוך (מצוה שלט בשם הרמב"ן) כתבו שזו אזהרה למוכר שלא יעשה ממכרו לצמיתות, כלומר שלא יאמר הריני מוכר לך לעולמים, גם לאחר היובל. ואף על פי שהיובל מפקיע המכירה אפילו כשפירש לו שמוכרה לו לעולם, מכל מקום אם אמרו שממכרם לצמיתות עוברים בלאו הזה.

(ג)    אולם הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות לא תעשה רכז) פירש על פי הירושלמי (דמאי פ"ה ה"ח וגיטין פ"ד ה"ט) שהכתוב בא לאסור מכירת קרקע בארץ ישראל לנכרי, שלא נמכור את הארץ למי שיחזיק בה ולא ינהג בה דין יובל עמנו, אלא נשמור שתהיה מכירת הארץ באופן שתחזור אלינו.

(ד)   ובדעת בעל הלכות גדולות, שלא מנה לאו זה במנין המצוות, פירש הרמב"ן (שם ועה"ת, וכן פירש במושב זקנים עה"ת שם) שהכתוב: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, אינו לאו ללקות עליו, אלא הוא טעם לכתוב אחריו: וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ (ויקרא כה כד) - כלומר, הנהיגו ביניכם את היובל, ולא יקשה בעיניכם שהארץ אינה שלכם, אלא אתם גרים ותושבים בה, כי לי הארץ, ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים.

פרשת בחוקותי

 "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם וגו'"  (כו מ) 

מצות וידוי

האם חולה שנוטה למות ואינו יכול לדבר, יכול להתוודות בלבו או להתוודות על ידי שליח? 

המצוה וגדרה. כל מצוות שבתורה, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון ובין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני ה', שנאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם וגו' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ (במדבר ה ו-ז) - זה וידוי דברים (רמב"ם תשובה פ"א ה"א).

וידוי בלב ועל ידי שליח. הוידוי הוא בדיבור פה - שכשיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, ויתנחם על שעבר, יתוודה בשפתיו ויאמר עניינים אלו שגמר בלבו (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ב). ומכל מקום כתב הרמב"ן (תורת האדם שער הסוף בשכיב מרע, וכן מבואר במסכת שמחות זוטרתי הוצאת היגער) שאם אינו יכול להתוודות בפה, יתוודה בלבו. וכתב רבנו בחיי (בכד הקמח ע' וידוי) שכן מצינו בבני קרח שלא היו יכולים להתוודות בפיהם, והתודו בלבם, ויצאה מהם שלשלת גדולה, שכן אמרו במדרש (תהלים ב"למנצח על שושנים לבני קרח", ולפנינו במדרש אין לשון זה): מי שאינו יכול להתודות בפה יתוודה בלבו, שכן בני קרח לפי שהיו רואים שאול פתוח תחתיהם ואש מלהטת עליהם, לא היו יכולים להתוודות בפיהם והתודו בלבם, שנאמר: רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב (תהלים מה ב), וקיבלם הקב"ה.

בארחות חיים (ספינקא סי' תרז) הוכיח מכאן שמעיקר הדין הוידוי הוא אפילו בלב, אלא שיותר נכון להתוודות בפה. אבל המנחת חינוך (מצוה שסד) כתב שעיקר מצות וידוי דווקא בפה, והרי זה ככל מצות עשה התלויה בדיבור, כגון קריאת שמע וכיוצא, ואף צידד בדעת ראשונים שוידוי בפה מעכב את הכפרה. ואפילו אם היה אנוס ולא היה יכול להתוודות בפיו, אינו מתכפר בלא וידוי. אלא שלענין צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה, ולכן אם עשה תשובה בלבו הרי הוא צדיק, אף על פי שלא נתכפר החטא, שכן אמרו בגמרא (קדושין מט ב) שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק, אפילו אם הוא רשע גמור חוששים לקדושין, שמא הרהר תשובה בדעתו.

עשה תשובה והתחרט בלבו - כתב המנחת חינוך (שם) שיכול לעשות שליח שיתוודה בשבילו, שכן מצינו במשה רבנו שהתודה בחטא העגל על ידי שהיה שלוחם של ישראל. וכן הכהן הגדול מתודה ביום הכפורים על בני ביתו ועל אחיו הכהנים על פרו, ובשעיר המשתלח מתודה על כל ישראל, וכל זה מדין שליחות.

החרטה על העבר והיותו גומר בלבו שלא ישוב לחטוא - כתב המאירי (בחיבור התשובה עמ' 199) שאין אלו אלא מתנאי התשובה הצריכים להיות בלבבו, אבל אין צריך לבטאם בשפתיו. וכן בקשת הכפרה, נראה מדברי רבנו יונה (שערי תשובה שער ד אות כא) והרמב"ם (תשובה פ"א ה"א ופ"ב ה"ב) שהיא תפילה בפני עצמה, ואינה מכלל הוידוי.

ביום כפור. יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל יחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ז). וכתב בעל הלכות גדולות (הלכות יום הכפורים) שחייב כל בן ישראל להתוודות ביום הכפורים, שנאמר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וגו' (ויקרא טז ל); ומצינו שכפרה זו וידוי דברים הוא, שכן שנינו (יומא לו ב) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתו (ויקרא טז ו) - בכפרת דברים הכתוב מדבר. וידוי זה מן התורה הוא, שאיו יום הכפורים מכפר אלא לשבים, והוידוי היינו התשובה (קרית ספר תשובה פ"ב). וביארו הלבוש (אורח חיים תרז) ושולחן ערוך הרב (שם) שכיון שיום הכפורים הוא יום סליחה וכפרה, כמו שכתוב כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר, לפיכך צריך כל אדם שיתוודה על חטאיו, כי כך מצינו חובת וידוי בכל הקרבנות הבאים לכפר.

כשיתוודה, יזכיר עוונותיו ועוון אבותיו, כי הוא נענש עליהם כשאוחז מעשה אבותיו בידו. וכן כתוב: וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם (ויקרא כו מ. שערי תשובה לרבנו יונה שער א סי' מ, והביאו בשל"ה הל' תשובה). וכן יש לומר בנוסח הוידוי: אנחנו ואבותינו חטאנו (של"ה שם, והביאו בהגהות ר' עקיבא איגר לשו"ע תרז ג).

מכים על הלב בשעה שמתודה, לומר שהכל ממנו (קהלת רבה פ"ז לפסוק "והחי יתן אל לבו") ואתה גרמת לי (מגן אברהם שם ס"ק ג).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר