שנת תשע"ח | שבת פרשת חיי שרה

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הספד

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. (כג, ב)

נפטר שציווה לפני מותו שלא יספידוהו, עד כמה הדבר מחייב?
עד כמה מותר להגזים בכבודו של המת בשעת ההספד?

המצוה: מי שמת לו מת חייב לבכותו ולספדו, שכן מצינו באברהם אבינו: ותמת שרה וגו' ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (כאן. הלכות גדולות ברכות פ"ג; שאילתות  שאילתא יד). וכתב הרמב"ם (אבל פי"ד ה"א) שזו מצות עשה של דבריהם לספוד המת, והיא גמילות חסד שבגופו. ואף על פי שמצות עשה של דבריהם היא, מכל מקום הרי זו בכלל מה שכתוב  בתורה: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט יח). והטור והשולחן ערוך (יורה דעה שמד א) כתבו: מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. וכן מצינו בכתובים שהספידו מתים, כמו שנאמר: ויספדו ויבכו וגו' על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל (שמואל-ב  א יב), ונאמר: וספדו לו כל ישראל (מלכים-א יד יג).

כבוד החי או כבוד המת. בגדרו של ההספד נסתפקו בגמרא אם הוא בשביל כבוד המת או בשביל כבוד החיים (סנהדרין מו ב ומז א), ומסקנת הגמרא שכבוד המת הוא (שם מז א; רמב"ם פי"ב ה"א; טור שם וט"ז וש"ך שם). לפיכך אם ציוה שלא יספדוהו, שומעים לו ואין סופדים אותו (גמ' שם מו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם י), שהרי מחל על כבודו (שאילתות יד, ועי' פתחי תשובה שם ס"ק א ושדי חמד אבלות אות צ אם אף בגדולי הדור הדין כן, ועי' גשר החיים ח"א עמ' פד כמה עובדות מגדולי ירושלים שהספידו לגדולים אף על פי שציוו שלא להספידם, אלא שקצרו באמרים). ואם לא ציוה, כופים את היורשים לשלם שכר הספד - כפי הראוי להם וכפי המנהג (מאירי סנהדרין שם) - ומוציאים מהם אפילו בעל כרחם, שהרי לא משום כבודם הוא אלא משום כבוד המת (גמ' שם ורש"י; רמב"םשם; טוש"ע שם ט). אלא שאין מוציאים מהם אלא מממון שהניח המת, ולא מממונם (יד רמ"ה שם).

אם מותר להלין את המת לכבודו - ע"ע הלנת המת באנציקלופדיה התלמודית.

גדרו. מצות ההספד להרים קולו (טוש"ע שמד א ע"פ ברכות ו ב: אגרא דהספדא דלויי), בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים (רש"י ברכות שם), וממה שנצטוה יחזקאל 'האנק דם' (יחזקאל כד יז) למדו שבשאר מתים צריך לצווח (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה) , היינו להרים קולו בבכי ומספד (קרבן העדה שם). ויאמר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בבכיה ולהזכיר שבחו של מת (טוש"ע שם).

ההספד הוא זכרון חסדי המת ויחוסו, כגון מה שאמרו על שאול ויהונתן 'הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו' (שמואל-ב א כג), והוא לפי גודל הכאב, כמו שנאמר: 'צר לי עליך אחי יהונתן' (שם כו), ולפי המאורע שאירע לו, כמו שנאמר: 'ויקנן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר' (שם ג לג). וכן צריך להזכיר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו, כגון קינת יחזקאל על צור (יחזקאל כז. רבנו בחיי פרשת ויחי). ואף על פי שהדרך לדבר דרך כלל בענין ההספד, ראוי לספוד ולהזכיר לפי ענינו המיוחד של זה שהוא סופד עליו ולפי המקרים שעברו עליו (מאירי מו"ק כה ב). ומרבים בהספד של מי שהלך בלא בנים יותר מעל מי שמשאיר אחריו, ועל בחור יותר מזקן, וכן על הכל לפי הראוי להם ולפי מה שאפשר לשבחו ולהתרעד על ענינו (מאירי שם כז ב).

מזכירים מידות טובות שבו (טוש"ע שמד א). בן תורה מספידים אותו בשבח תורתו, בן אבות ולא בן תורה– בשבח אבותיו,  בן אבות ובן תורה – בשבח עצמו ובשבח אבותיו (בעל הלכות גדולות הלכות הספד). חכם וחסיד מזכירים לו חכמתו וחסידותו; ואם לא היו לו מידות טובות, לא יזכיר כלל (טוש"ע שם). ילד שיודע לישא וליתן, מספידים אותו במעשה עצמו; ואם אין לו מעשים - במעשי אבותיו; ואם אין להם מעשים - במעשה קרוביו (מסכת שמחות פ"ג; טוש"ע שם ו). כלה מספידים אותה בין במעשה אביה ובין במעשה בעלה, שכלל הוא, שעולה עמו - עם בעלה - ואינה יורדת ממה שהיה לה לפני כן (טוש"ע שם ז על פי מס' שמחות). וכתב הרמב"ן (תורת האדם ע"פ מועד קטן כח ב). שאם איננו בר כבוד - מספידים אותו בחליו, שמת ביסורים, שאינו ראוי להספד אחר.

אמרו חכמים (שמחות שם) אין מוסיפים בתחילה, אבל מוסיפים על העיקר, ופירש הרמב"ן (תוה"א שם) שהכוונה שאין מספידים בכבוד מי שאינו ראוי לכך;  אבל אם היה ראוי לכבוד מועט, מאריכים בכבודו ומוסיפים במקצת על שבחיו. בזמן התלמוד - בירושלים לא אמרו אלא מה שיש בו, וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו (שמחות שם ובתוה"א שם). מוסיפים קצת במידות טובות שבו על כל מידה ומידה (רא"ש מו"ק פ"ג סי' ג; טוש"ע שם א), ומוסיפים קצת בבני עשירים ובני חכמים על שבח מעשיהם (תוה"א שם ע"פ שמחות שם; טוש"ע שם ה), ובלבד שלא יפליג, שאסור להפליג בשבחו יותר מדאי (תורת האדם שם; רא"ש שם; טוש"ע שם א).

אמרו חכמים: נפרעים מן הספדנים ומן העונים אחריהם (ברכות סב א), כשאומרים על חוטא שהוא צדיק (ערוך ע' ספד);  וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו -  גורם רעה לעצמו ולמת (טוש"ע שם), שהוא לו למזכרת עון (רא"ש שם בפירוש "שנפרעים מן המתים" בברכות שם. ועי' ערוך שם שפירש באופן אחר), שיאמרו לא זו בלבד ששבח זה לא היה בו, אלא אפילו כך וכך עשה, ובאים להזכיר חטאיו (חכמת אדם כלל קנה ס"ו).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר