שנת תשע"ח| שבת פרשת ויקהל פקודי

הלכות "חילול השם" תופסות מקום חשוב בעולמנו הרוחני, והזהירות בהם היא חובה עליונה, שמתגברת על חובות אחרות. נדגים זאת במאמר חז"ל המפורסם: "ושמואל אמר: ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד' - כל מקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב" (סנהדרין דף פב ע"א) (נעיר במאמר מוסגר כי הרב שם, הוא משה רבנו!).

בפרשיות כי תשא ופקודי וגם בהפטרת "פרה", אנו פוגשים התייחסות לנושא "חילול השם". נפרש את שיחתנו. בפרשת כי תשא אחרי חטא העגל, משה רבנו עולה על ההר ומנסה לבטל את רוע הגזירה  טענתו הראשונה היא:

"לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות ל"ב יב).

כלומר,  משה ביקש מהקב"ה, אל תכלה אותם כי אז יהיה, ח"ו, חילול השם.

בהפטרת השבת, יחזקאל הנביא מדגיש מאוד נושא זה. וז"ל הכתוב:

"וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְקֹוָק אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: ס לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם" (ל"ו יט).

רש"י במקום מקשה מדוע נאמר:  וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם בלשון יחיד ומתרץ על דרך הדרש: "הקדוש ברוך הוא בא עמהם בגולה והטה אוזן מה היו אומרים השבאין הרי אלו עם ה' ולא היה לו יכולת להצילן" איזה חילול השם!!!בתחילת פרשת פקודי אנו לומדים על היבט חדש של נושא זה. לאחר איסוף התרומות ובנין המשכן, התורה מוסרת לנו כי משה רבנו נתן דין וחשבון מפורט:

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה ... כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:... וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל..." (ל"ח כא-כט)

מסביר רבינו בחיי: "ומה שאמר: "וכסף פקודי העדה מאת ככר", וכן: "ונחשת התנופה שבעים ככר", זה יורה כי משה נתן להם חשבון על כל דבר ודבר, והיה נותן הכל ביד איתמר לפי שלא יהיו ישראל חושדין אותו כשנתמנה גזבר על המשכן יחידי. ואמרו במדרש: (שמו"ר נא, א) עליו הכתוב אומר: (משלי כח, כ) "איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה", איש אמונות, זה משה, שנאמר: (במדבר יב, ז) "בכל ביתי נאמן הוא", רב ברכות, שהביא הקדוש ברוך הוא ברכות על ידו ונעשה גזבר על מלאכת המשכן, ... וכשם שצריך אדם לצאת ידי חובת המקום כך צריך לצאת ידי חובת הבריות, שכן שנו רז"ל: (שקלים ד א) אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא באפונדתו ולא באנפליא שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, ...וכן צריך אדם להזהר שלא יהיו הבריות מרננים ומשיחין אחריו, ...ופסוק מלא הוא: (במדבר לב, כב) "והייתם נקיים מה' ומישראל" וכתיב: (משלי ג, ד) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".

למדנו כי מנהיג ציבור רוחני או פוליטי, חייב להיזהר מאוד מחילול השם, שעלול להיות תוצאה של חשדות בלבד.

 יהי רצון שנקפיד על קידוש שם שמים בהליכותינו, ונזכה גם להתגשמות הנבואות המופיעות בהפטרה ביתר שאת וביתר עוז, וגם אומות העולם יכריזו:

"וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל ל"ו  לה).

דווקא עכשיו לקראת חגיגות שבעים השנה למדינתנו, ראשית צמיחת גאולתנו, חובה כפולה ומכופלת להזכיר זאת לעצמנו.