שנת תשע"ט| שבת פרשת משפטים

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: בור

"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ" (כא, לג-לד)

מכונית נעצרה באמצע הכביש, וכתוצאה מכך אירעה תאונת שרשרת, ונזקו בני אדם וגם כלי רכב - מי חייב?

גדרו. בור הוא אחד מאבות נזיקין (משנה ריש בבא קמא; רמב"ם נזקי ממון פי"ג ה"ב; טור ושולחן ערוך חושן משפט תי א), וגדרו הוא: תקלה שאדם עושה ותחילת עשייתה לנזק, כלומר שתיכף כשנעשתה עומדת להזיק (ב"ק ג ב ורש"י), לפי שהתקלה מזיקה במקום שעשאה, שאינה זזה ממקומה והעובר עליה ניזוק (טור ושו"ע שם).

הניזוקים. לא שור וחמור בלבד, אלא הוא הדין כל בהמה חיה ועוף, ולא נאמר שור וחמור אלא משום שדיבר הכתוב בהווה (משנה שם נד ב; רמב"ם פי"ב ה"א), שנאמר: כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו - כל שיש לו בעלים (גמ' שם). אדם שנפל לבור ומת - פטור בעל הבור, שנאמר: "שור", ודרשו: ולא אדם (ב"ק כח ב). אבל אם הוזק האדם בבור - חייב בעל הבור לשלם נזקיו (ב"ק שם; רמב"ם פי"ב הי"ז; טוש"ע תי כ), שהפסוק שממנו ממעטים אדם במיתה מדבר, שנאמר שם: וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ (רש"י שם). כלים שנפלו לבור ונשברו - פטור בעל הבור, שנאמר: "חמור", ודרשו: ולא כלים (ב"ק שם), וכל דבר שאינו מבעלי חיים הרי זה בכלל כלים (שם מח ב ורש"י).

תולדתו. כל המניח תקלה והוזק בה אדם או בהמה, הרי זה תולדת הבור (רמב"ם שם), שדומה לבור, שתחילת עשייתה לנזק (ב"ק ג ב ורש"י). וחייב לשלם נזק שלם כמו בור, שתולדת הבור כיוצא בו (ב"ק שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). לפיכך, אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים והזיקו במקומם - חייב בכל אותם הנזקים שבור חייב עליהם (גמרא ורמב"ם וטוש"ע שם). כיחו וניעו של אדם, היינו רוק הפה וליחת החוטם, וכיוצא, שהזיקו אחרי שנחו על הקרקע - חייב עליהם משום תולדת בור (ב"ק שם; רמב"ם חובל ומזיק פ"ז ה"י; טוש"ע שפד א).

זבל של הפקר שהיה מונח ברשות הרבים, ובא אדם והפכו ממקום למקום - חייב בנזקיו (משנה ל א), שהרי זה ככורה בור ברשות הרבים, שאילו היה במקום הראשון לא היה זה נתקל בו (עי' רש"י כט בד"ה פטור). ואפילו אם החזירו למקומו הראשון - חייב. הא למה זה דומה? למוצא בור מגולה וסתמו בעפר וחזר וגילהו; שמאחר שנסתלק מעשה הראשון, הרי האחרון הוא הכורה את הבור (גמרא שם). הפך את הזבל ולא הגביהו שלשה טפחים, אלא פחות מזה - פטור, שכבור פתוח הוא ולא נסתם מעולם (גמ' שם ורש"י). ודווקא כשגם ברוחב לא הרחיקו שלשה טפחים ממקומו הראשון (עי"ש בהגהות אשר"י ובהגה' הב"ח).

המפקיר נזקיו לאחר שנפלו. המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, כגון שהעלה קנקנים על הגג על מנת לייבשם ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו לאחר שנחו על הקרקע - פטור בדיני אדם, לפי שאנוס הוא, וחייב בדיני שמים, לפי שלא סילק את החרסים. וכן אם נפל גמלו ולא העמידו, וכל כיוצא בזה (ב"ק כט א; רמב"ם נזקי ממון פי"ג ה"ז; טוש"ע תיב ד). חזר וזכה בהם - חייב אף בדיני אדם (ב"ק שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). המפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה, כגון שהפקירם לאחר שנפלו ברוח מצויה, או שהשליך נזקיו והפקירם - חייב (ב"ק שם).

היה נושא כד ונתקל בהליכתו, ונשבר הכד והוזק אדם בשברי החרס - נחלקו תנאים: רבי מאיר סובר שנתקל נחשב פושע, וחייב בין אם הוזק בשעת נפילה, שהרי זה אדם המזיק, ובין אם הוזק לאחר נפילה, שהרי זה מפקיר נכסיו לאחר נפילת פשיעה. וחכמים סוברים שנתקל אנוס הוא, ופטור בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה, שהרי זה מפקיר נכסיו לאחר נפילת אונס (ב"ק שם). הלכה כחכמים (רמב"ם שם ה"ז; טוש"ע שם ד).  

"תאונת שרשרת". קדרים או זגגים שהיו מהלכים זה אחר זה, נתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני - הראשון חייב בנזקי השני, והשני חייב בנזקי השלישי (ברייתא לא א). לפי הסוברים שנתקל פושע הוא, אין כאן ענין לבור, שחיובם הוא משום אדם המזיק. אבל לפי ההלכה שנתקל אנוס הוא, וחיובם אינו אלא משום שהיה להם לקום, ולא קמו - גופם נעשה בור, ואינם חייבים אלא על נזקי גופם של הניזוקים, אבל על ממונם של הניזוקים פטורים, שהרי בור פטור על נזקי כלים (רא"ש ונמוקי יוסף שם; הרי"ף והרמב"ם פ"ג ה"י לפי הלחם משנה שם; טוש"ע תיג א). אם הזהירו זה את זה, כולם פטורים (ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר