שנת תשפ"ד| שבת פרשת קדושים

חמדת השבת: מלאכת הניצול

בשבוע שעבר עסקנו בייחודיות של הגדרת 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' בהקשר של מלאכות הקלקול. למדנו שלפי הרמב"ם לכאורה יש שתי אפשרויות בלבד: או שהמלאכה צריכה לגופה, או שהיא קלקול ואינה מלאכה. הסברנו שזאת מפני שמלאכות הקלקול, כשמן כן הן: בפני עצמן הן נראות כקלקול. כאשר אדם קורע או מוחק אין כאן לכאורה יצירה. התחקות אחר מטרת וסיבת הפעולה תוביל אותנו לאחת משתיים: או שהייתה מטרה חיובית במעשה זה, ולפיכך זו מלאכה הצריכה לגופה; או שלא הייתה מטרה חיובית, וזה קלקול ולא מלאכה.

לדוגמא, כתב הרמב"ם ביחס למלאכת קורע (הלכות שבת פרק י הלכה יא): "המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוון לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב" – כל עוד הפעולה לא נעשתה כפעולה שמטרתה קלקול, הרי שזו מלאכה הצריכה לגופה.

ברם, תמונה זו גם אינה לגמרי פשוטה. במסכת שבת (דף קה ע"ב) המשנה אומרת שמי שקורע בחמתו (מתוך כעס) או על המת – פטור. בגמרא מובאת ברייתא הפוכה, הקובעת שהקורע בחמתו או על מתו חייב. ביחס למת הגמרא מציעה לחלק בין אדם שיש לו חובה לקרוע (ואזי הקריעה שלו פטרה אותו מחובה הלכתית, ולכן היא נתפסת כמלאכה) ובין אדם הבוחר לקרוע על מת על אף שאינו חייב (שמצד אחד אין בכך 'בל תשחית', אך הפעולה אינה פוטרת אותו מהחובה ההלכתית, ולכן היא לא נתפסת כפעולה שהיה בה צורך). אך ביחס לקריעה מתוך כעס הגמרא אינה מוצאת חילוק, ולכן אומרת שקריעה מתוך כעס זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן חלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם חייב על קריעה זו.

בעלי התוספות מבארים ששניהם מודים שהקורע על מת שמחויב לקרוע עליו עשה מלאכה הצריכה לגופה. לכאורה הדברים קשים. הרי הגדרת בעלי התוספות ל'מלאכה הצריכה לגופה' היא – המלאכה נעשית לאותה מטרה למענה נעשתה המלאכה במשכן. אך במשכן לא קרעו על המת!

הרמב"ם פוסק:

הקורע על מנת לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל, הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב (הלכות שבת י י)

בדומה לכך הוא פוסק:

החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב (הלכות שבת ח ח)

מצד אחד, לכאורה מובן מדוע הרמב"ם מחייב. אך הגדרת פעולה זו כמלאכה שאינה צריכה לגופה מפתיעה. למדנו בפעם הקודמת שביחס למלאכות הקלקול רבי יהודה מודה שעלינו לברר מדוע האדם כמקלקל, ואם מטרתו חיובית זו מלאכה, ואם לאו, זהו קלקול. באלו מצבים קריעה ודומותיה ייחשבו כמלאכה שאינה צריכה לגופה?

האחרונים (לדוגמא – קהלות יעקב סימן לו) מבארים כך (עם מעט תוספת מחשבתית והבהרה):

מלאכות שבת אלו פעולות המכינות את עולם הטבע לשימוש האדם. יש שדה, אנו משפרים אותה על ידי החרישה. כאשר הצמח צומח, אנו קוצרים, בכדי שנוכל להשתמש בו. אנו אופים ומבשלים אוכל בכדי שבהמשך יהיה ראוי למאכל. אנו טווים צמר שבהמשך נוכל לשמש כלבוש.

במקרים אלו לא מדובר במלאכות מהסוג הזה. המלאכה אינה מכינה את המציאות לשימוש עתידי, אלא זה עצמו השימוש. אדם זועם מבקש להוציא את זעמו, מזדמן לידיו משהו לקרוע, ובכך הוא ניצל את הבגד הזה. אדם מתאבל על מתו, הוא זקוק לבגד קרוע בכדי להביע את צערו. אי אפשר לומר שזו קריעה מקלקלת, מפני שהיא פעלה מצווה וצורך אנושי. אי אפשר לומר שזו קריעה יצירתית, שכן היא לא מייצרת משהו שמאפשר שימוש עתידי. קריעה זו היא קריעה שהיא ניצול הבגד והשימוש בו.

גם זה מאפיין ייחודי של מלאכות הקלקול. עולה שכאשר אדם מקלקל דבר, עולות שלוש אפשרויות:

-        אם הייתה לכך מטרה חיובית –זו תהיה מלאכה הצריכה לגופה.

-        האדם קלקל –זו אינה מלאכה אלא קלקול.

-        זה לא היה קלקול, אלא שימוש בחפץ וניצול המשאב שהקב"ה נתן – זו תהיה מלאכה (שכן היא איננה קלקול בעלמא) שאינה צריכה לגופה (שלא לצורך יצירת דבר שימושי להמשך). 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר