שנת תשס"ט | שבת פרשת כי תשא

עד זומם- חידוש הוא?

חמדת הדף היומי

אם שני עדים מעידים עדות, התורה קבעה שלאחר שבית הדין חוקר אותם,  והם עמדו בחקירה, מאמינים להם ובית הדין  מחייב אפילו מיתה על סמך עדותם. כדי למנוע עדות שקר, שהרי יש אפשרות ששני עדי שקר יחברו יחד ויתאמו את העדות ויצליחו להערים על בית הדין ולעמוד בחקירה, יש צורך בהרתעה. אם יבואו עדים אחרים ויעידו אחרת מעדים אלה, נוצרת הכחשה בין שתי הכתות ואיננו יודעים למי להאמין, לכן עדות שתי הכתות לא תתקבל. אבל אם יבואו עדים ויעידו כי העדים הראשונים לא היו נוכחים במקום האירוע אלא היו עמם במקום אחר, התורה (דברים יט, טז-כא) קבעה שמאמינים לכת השניה והכת הראשונה תענש בעונש של: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". עדים אלו  נקראים בלשון ההלכה "עדים זוממים". הקושי הוא, כיצד נוכל לברר שאכן העדים שיקרו, שהרי אם באים עדים ומעידים שהראשונים שיקרו, מדוע שנאמין דווקא לעדים השניים, הרי יתכן שהראשונים דיברו אמת והעדים השניים משקרים?

בדף היומי השבוע (עב:) למדנו שיש מחלוקת בין אביי לרבא בענין עד שהוזם. לדעת אביי, כמו בכל מקרה שהתברר שאדם עשה עבירה הוא נפסל לעדות משעת העבירה, כך גם עד זומם, כיון שהתברר שהוא העיד שקר, הוא נפסל לעדות מאותה שעה שהוא העיד. אמנם דעת רבא, שהוא נפסל לעדות רק משעה שהעדים השניים העידו עליו שהוא שיקר. הגמרא בהסבר הראשון לדעת רבא מסבירה כי עצם העובדה שאנחנו מאמינים לעדים השניים היא חידוש של התורה, שהרי מי אמר שדווקא השניים דוברי אמת. לכן אנו מקבלים את החידוש הזה רק משעה שבו הוא נאמר והוא משעה שהעדים השניים העידו. להלכה, הגמרא (עג.) פוסקת כדעת אביי שעד זומם נפסל מהשעה שבה הוא העיד, את עדות השקר.

הטור (חושן משפט סימן לח) מסביר הטעם לכך שהתורה האמינה לעדים השניים:

"ומה יש בין הכחשה להזמה? הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה, והזמה בגוף העדים שאומר באותו שעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו. ומפני זה האחרונים נאמנין כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאלו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך".   

הלחם משנה (הלכות עדות יח, ב) מקשה על הטור, כיצד הוא נותן טעם לכך שאנו מאמינים לעדים השניים, הרי הגמרא אמרה שזה חידוש. הוא מתרץ שלדעת הטור הגמרא אמרה כן רק לדעת רבא, אך לדעת אביי שהלכה כמותו, זה שאנו מאמינים לעדים השניים אין זה חידוש אלא זוהי הלכה המבוססת על הטעם שכתב הטור. אמנם, טוען הלחם משנה, שהרמב"ם אינו סובר כמו הטור שהרי הוא מסביר (הלכות עדות יח, ג): "וזה שהאמינה תורה עדים האחרונים על העדים הראשונים גזירת הכתוב היא". אם כן, לדעת הרמב"ם גם לדעת אביי זה שאנו מאמינים לעדים השניים זה חידוש, אלא שאנו מקבלים חידוש זה לגמרי ופוסלים את העדים הראשונים, משעה שהם העידו את עדות השקר.

אולם, הרמב"ם בפירושו למשנה במכות (א, ד) הביא את ההסבר של הטור, לכך שאנו מאמינים לעדים השניים, כיוון שאין הם מתווכחים איתם לגבי תוכן עדותם אלא מעידים עליהם עצמם. לכן כמו בכל מצב שעדים מעידים על אדם, אף על פי שהוא טוען שהם משקרים, אנו מאמינים לעדים. אם כן מדוע במשנה תורה, כתב הרמב"ם שזה שהתורה האמינה לעדים השניים הוא גזירת הכתוב?

נתיבות המשפט (שו"ע חו"מ לח, ב) מסביר כי כאשר אנו אומרים שעד זומם חידוש הוא, אין הכוונה שיש כאן חידוש ללא היגיון, אלא הכוונה שיש חידוש בניתוח הדברים. כאשר עדים באים ומעידים שעדים העידו עדות שקר כיוון שהם לא היו במקום האירוע שעליו הם העידו, היינו יכולים לחשוב שגם זה סוג של הכחשה בין עדים. החידוש של התורה הוא שלא נסתכל על מצב זה כמו הכחשה בין עדים, אלא שנראה זאת כעדות של העדים השניים על העדים הראשונים, בכך הם ודאי נאמנים. לכן מצד אחד, יש כאן באמת חידוש כיצד להגדיר את  עדותם של העדים השניים, אך מאידך, יש בהגדרה זו גם  היגיון והיא משפיעה גם למפרע מהרגע שהראשונים עברו את העבירה.    

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר