שנת תשס"ט | שבת פרשת כי תשא

הרב ביתו לעשות כרצון איש ואיש

שו"ת במראה הבזק

(מתוך: שולחן ערוך חלק ה)

הרב ביתו לעשות כרצון איש ואיש

שושן, פרס                   Shushan, Paras

ר"ח אדר תשס"ט               

חיוב אכילת "אזני המן" בפורים

שאלה

בעניין מנהג אכילת "אזני המן" בפורים:

א.       האם יש חיוב לאכול "אזני המן" בפורים?  ומה העניין באפיית מאפה זה בצורת משולש דווקא?

ב.        האם יש לקרוא למאפה זה בשם המקובל או אולי עדיף שלא לקרוא לו כך הן משום חשש של לעז עלינו שאנו אוכלים בשר אדם והן משום מחיית שם המן?

ג.         האם יש חובה שמאפה זה יהיה ממולא?

ד.        אם אכן יש צורך במילוי - האם המילוי צריך להיות דווקא בפרג?

תשובה

א.       המנהג שאוכלים מאכל זה ומה שעושים אותו בצורת משולש הוא מנהג ראוי ונכון מכמה טעמים וראוי להקפיד עליו¹.

ב.        כינוי מאכל זה על שם אזניו של המן יש לו מקורות חשובים וראוי להקפיד על כך וביום שנאמר בו "נפל פחד היהודים עליהם"² אין לחשוש ל"מה יאמרו הגויים" אלא להקפיד רק על "מה יעשו היהודים" וכידוע "או"ם שמום"³.

ג.         כמו כן - יש חשיבות למילוי של האזניים, והדברים קשורים זה בזה, כמו שמוסבר באריכות בהערה כאן⁴.

ד.        לגבי טיב המילוי: לכתחילה ודאי ראוי להקפיד על מילוי בפרג כנהוג, ואמנם טעם הדבר הוא ע"פ תורת הנסתר⁵ אבל בפורים מ"מ ראוי להקפיד גם על כך שהרי בפורים "נכנס יין יצא סוד" וממילא גם לנסתר יש דין של "נגלה"⁶.

ה.       עם זאת מי שקשה לו מאוד לאכול פרג, יש מקום להקל בדבר משום "דרכיה דרכי נועם" ובפרט ש"כח דהיתרא עדיף" ומומלץ לפנות ליעוץ הלכה-טכני ע"י מכון צומ"ת ע"מ לבדוק את האפשרות לאפות מלכתחילה אזני המן ממולאות בפרג ורק אח"כ להחליף את המילוי ע"י "מפסק גרמא".

_________________________________________________________

[1] ידוע מה שאמרו חז"ל בגמרא (שבת דף פח ע"א) שפורים היתה קבלה מחודשת של התורה "הדור קבלוה בימי אחשוורוש", וקבלת התורה מחייבת אכילת המן שהרי אמרו "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" (מכילתא בשלח). מכאן גם תשובה חלקית לשאלת כינוי המאכל ע"ש המן. בהמשך נסביר מדוע נקרא מאכל זה דווקא ע"ש אזניו של המן.

ולגבי צורת המאכל כמשולש:

א.  צורה זו מרמזת על שלשת האבות שעמדה זכותם להנצל כמ"ש במדרש המובא באוצר המדרשים אסתר פרשה ו א "באותה שעה נטל הקב"ה אותן האגרות וקרע אותן ובטלה הגזרה והצמיח ישועה לישראל בזכות אבות העולם כו' ".

ב.  ההצלה היתה גם בזכות משה רבנו כפי שמבואר במדרש (אסתר רבה פרשה ז) "אליהו הלך אצל משה ואמר לו משה אם בטיט היא חתומה, תפלתנו נשמעת ... א"ל בטיט היא חתומה, א"ל משה רבינו לך והודיע למרדכי ... ", ועוד שהרי אמרו במגילה יג ע"ב "כיוון שנפל פור בחדש אדר שמח ... ירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד".

וגם עניין אכילת המן הוא בזכות משה שאמרו במדרש (במדבר רבה פרשה א) "שבזכות משה הייתם אוכלים את המן".

ומשה הוא שלישי לבטן כמו שמרו בגמרא בשבת פח ע"א הנ"ל "בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי ע"י תליתאי"....

ג.    צורת משולש מרמזת על שלשת עמודי העולם: תורה- שכנ"ל "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש"; עבודה- שע"י עיסוק בהלכותיה ניצלו כמו שאמרו בגמרא (מגילה טז ע"א) שעסקו בקמיצת מנחה וכו'. ועוד שעיקר מעשה המגילה שייך לזה דסעודת אחשוורוש היה על שעברו שבעים שנה לפי חשבונו מן חורבן הבית וביטול עבודה ולכן הוציא את כלי המקדש וכו', וגמ"ח- שיש בה עניין מיוחד בפורים שתיקנו בו מצווה מיוחדת של מתנות לאביונים.

ד.  מתן תורה ש"הדור קיבלוה" כנ"ל, ובפרט אכילת המאכל שהוא מהמן שקשורה במיוחד לעניין מתן תורה שהרי כנ"ל "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" קשורים לצורת משולש שנהרי כנ"ל אמרו בגמרא לגבי מתן תורה "אוריין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי בירח תליתאי ביום תליתאי".

ה.   צורה זו מרמזת על מפלת המן ע"י אסתר היא הדסה, שהרי הדס צריך להיות משולש.

ו.    מצאנו שדרשו את הפסוק "הלא כתבתי לך שילשים" (משלי כב כ) לעניין מחיית עמלק ואכתיבת מגילת אסתר (מגילה ז ע"א).

ז.    יש לעשות את אזני ההמן משולשים כי אם יהיו מרובעין יהיו חייבין בציצית למאן דאמר "כלי קופסא חייבים", ועד שיתעכב להטיל בהן ציצית עלול להטרד ולהמנע ממצוות היום.

2 אסתר ח יז.

3 כידוע בשם מרן דוד בן גוריון [ובעניין זה הנוגע לאכילה של מין פת (הבאה בכיסנין) ודאי יש לנהוג כהוראתו שהרי איהו מרא דפיתא כמו שכתוב להדיא "פת בג המלך" ואין בג אלא ר"ת בן גוריון וזהו שנא' המלך היינו דוד, (ומה שקראנוהו מרן, היינו אדוננו, כדכתיב "ואדוננו דוד לא ידע" וכ"ש לגבי פורים דאנן נמי בעינן "עד דלא ידע")].

4 אמנם לכאורה יש מקום לשאול: מניין שהיו להמן אזניים שנוכל לקרוא למאפה זה על שמן. ולכאורה אף יש להוכיח שלא היו לו אזניים כלל, שהרי מצאנו במגילה שאפי' כשדברו עמו והגידו לו דברים לא היה שומע אלא רואה שנאמר (אסתר ג פס' ד-ה) "וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי: וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה", ואם היו לו אזניים היה ראוי לכתוב "וישמע המן", ומכאן לכאורה שלא היו לו אזניים רק שכשהגידו לו היה רואה שפתיהם נעות ומבין מתוך זה מה הם אומרים (ולשון ראיה נאמרה לגבי המן בכמה מקומות מלבד הנ"ל: בפר' ה פס' ט: וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ ובפר' ז פס' ז: וְהָמָן עָמַד ... כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה. אבל לשון שמיעה לא נאמרה לגבי המן בשום מקום).

ועוד שבתורה בפרשת המן נזכרה עינו "וְהַמָּן וגו' וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדלַח" ואילו אוזן לא נזכרה בו. לקושיה זו יש משמעות יתירה לאור העובדה שכל עיקר מה שעושים מאכל מהמן נראה שמקורו הוא מפרשה זו שמצאנו בה שבנ"י אכלו את המן.

ואין לתרץ שמה שאוכלים מהמן אינו נלמד משם אלא מהכתוב "המן העץ... אכלת" (בראשית ג יא), ודרשו בו חז"ל (חולין קלט ע"ב) "המן מן התורה מניין שנא' המן העץ", כי שם מדובר על המן עצמו שביקש לאכול את ישראל (כמה שנאמר "כי אכל את יעקב" וגו') ע"י העץ, ולא שאנו אוכלים אותו (ולכן נרמז שם בעניין חטא אדם שהרי דרשו חז"ל במגילה יא ע"א "בקום עלינו אדם" - "אדם ולא מלך", ומדובר שם על המן). 

ונראה שבוודאי יש להוכיח שהיו לו אזניים, שהרי במגילה טז ע"א דרשו על הפסוק "והמן נדחף ... אבל וחפוי ראש" - אבל על בתו וחפוי ראש מן השופכין ששפכה עליו. וידוע מה שמקשים שהרי תחילה שפכה עליו ואח"כ השליכה עצמה מן הגג וא"כ הל"ל "חפוי ראש" תחילה ואי"כ "אבל". ומפורסם בזה לישב לפי מה שחילקו תוס' (ב"ק יז ע"ב ד"ה זרק כלי מראש הגג): "נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו". ומבארים ע"פ דבריהם דהשופכין ששפכה עליו הן בגדר "זרק אבן על כלי" אבל היא עצמה שנפלה מן הגג בגדר "זרק כלי" וממילא התחיל להיות אבל כבר כשהפילה עצמה וי"ל שזה היה קודם שפגעו בו השופכין, וחפוי ראש נעשה רק כשפגעו בו ממש.

ומ"מ מתבאר מכל האמור, שמה ששפכה עליו שופכין היה בגדר זורק אבן על כלי, שהמן עצמו נחשב כלי.

ומבואר בתוספתא (כלים ב"ב פ"ג הלכה י"א): "ר' יהודה אומר כלי שיש לו אוזן ואוזן ויד ואין לו בית הצביעה". ויש לבאר שזהו גדר כלי שיש לו אוזניים (ועי"ש בביאור הגר"א שכת': כלים יש להם אוגן ואוזן ויד).

ממילא מוכח שכיוון דהיה המן בגדר כלי ודאי שהיו לו אזניים.

ועוד שאמרו בחולין (דף י ע"א): "ג' משקין אסורין משום גלוי: מים, ויין, וחלב. כמה ישהו ויהיו אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה. וכמה מקום קרוב א"ר יצחק בריה דרב יהודה: כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה".       ופרש"י הרחש - נחש.

משמע שכדי שישתה הנחש מן היין הרי הוא צריך לצאת מתחת אוזן הכלי, והמן הוא מזרע עמלק שנקרא נחש כמבואר בזוהר (פר' בראשית דף כט ע"א) "כעמלק דאיהו חיויא בישא" (ופר' ויקהל דף קצד ע"ב) "הכא נמי עמלק חויא בישא הוה" וכיוון שנחש זה -המן שתה מן היין ככתוב "והמלך והמן ישבו לשתות" (אסתר ג טו), בהכרח דהיינו ע"י שיצא מתחת אוזן הכלי (וכנ"ל הוא גופו הכלי) ומכאן שהיתה לו אוזן.

וליישב מה שהיה נראה תחילה כהוכחות שאין לו אזניים, נראה שוודאי היו לו אוזניים אלא דלא היה שומע בהן כמו שהוכחנו מן המגילה (ולכן גם לא נזכרה בתורה כיוון שלא היה בה תועלת כ"כ), והיינו מפני שהיתה סתומה וזכר לזה אנו ממלאים וסותמים נקב המאפה הנקרא ע"ש זה אזני המן.

[ויש להוסף בעניין זה, שאפשר דגם לזכר זה "חייב איניש לבסומי"..., שע"י השכרות מרמזים מה שהיה אצל המן שהיו מדברים אליו ולא היה שומע רק רואה שפתותיהם נעות, כנ"ל, שהרי כך הוא בדיבור של שיכור כמו שמצאנו בחנה שכיוון שהיו רק שפתיה נעות חשבה עלי לשיכורה].

ויש להוסיף עוד דנ"ל שמידה זו של המן ירושה היא לו מאבותיו שלא היו שומעים שכן עמלק -בשעה שכל העמים "שמעו עמים.. חיל אחז..." הוא לא שמע ובא להלחם בישראל.

[ונראה ש"זה לעומת זה עשה הא-לוקים" וכנגדו בקדושה -חושים בן דן שהיה חרש ולכן נהרג עשיו דווקא מידו, כמו שאמרו חז"ל. וכן אגג נהרג ע"י שמואל שנולד ע"י התפילה של "רק שפתיה... וקולה לא ישמע"].

טעם נוסף להקפיד על המילוי הוא שע"י מילוי המן אנו מביאין עליו ועל זרעו את כל הקללות הכתובות בתורה, שהרי מניין הקללות בפרשת בחוקותי הוא צ"ח, וכמו כן גימטריה של מילוי האותיות של המן הוא צ"ח: מילוי ה"א - א' מילוי מ"ם -מ', מילוי נו"ן - ו"ן, סך הכל א' מ' ו"ן הרי צ"ז ועם הכולל הרי צ"ח, נמצא שע"י שמכניסים מילוי בהמן (היינו באזנו כנ"ל) אנו נותנים לו צ"ח קללות.

מכל זה מבואר שלא בכדי נקבע שמו של מאכל זה אוזן המן וגם נתבאר ההכרח למלאו ולסותמו.

ויש להוסיף שמעשה הגזרה ותליית המן היה בפסח ולכאורה היה ראוי לעשות זכר לזה ולאכול אזני המן גם בפסח, ואם משום חמץ לכאורה ניתן לעשות אזני המן שלא יהיו חמץ, ולמה לא עושים כך? אבל לפי האמור שצריך לעשות דווקא אוזן סתומה וחרשת אין מקום לקושיה זו כלל כי מאפה כזה א"א לעשות שלא יהיה חמץ כיוון דשיש עכ"פ כיו"ב חמץ ומפורש במשנה בפסחים (מו ע"א) "בצק החרש אם יש כיו"ב שהחמיץ הרי זה אסור".

5 תחילה נציין שאמנם מה שאומרים העולם שפרג בלע"ז נקרא האמע"ן ולכן קוראים ל"אזני המן" "האמען טאש" ורומז להמן, נראה שאי"ז טעם מספיק למי שאינו לועז, דקי"ל במגילה "קורין אותה ללועזות בלעז" אבל מי שאינו לועז אינו יוצא בזה, וא"כ איך נאמר שלעניין אכילת אזני המן יוצאים י"ח בדבר שכל חשיבותו מצד הלעז.

ונראה שגם אם ע"פ נגלה אין הכרח להשתמש במילוי פרג דווקא מ"מ ההקפדה על כך יש לה מקום ע"פ רמז וסוד, ונבאר:

מפלת המן היתה ע"י העץ אשר הכין לו, וידוע שעץ זה היה מתיבת נח שהיתה "חמישים אמה רוחבה" ונטל אותו רשע מהקרשים שהיו לרוחב התיבה. [ולכן נרמז נח במגילה "ונוח בארבעה עשר בו" "ונוח בחמשה עשר בו" (אסתר ט' יז-יח), ואם נרצה להוסיף ולדקדק בכך הרי ארבעה עשר וחמשה עשר יחד הם גימטריה 29 ושתי פעמים "בו" יחד 16 סך הכל: 45 ועם התיבות ארבעה עשר חמשה עשר ותיבת בו יוצא 50 והיינו 50 אמה.

(מנינו תיבת בו רק פעם אחת אף שכפולה פעמיים - משום שמ"מ תיבה אחת היא, ועוד שבוודאי "בו" אחד הוא שהרי תיבת נח  היתה תיבה אחת ולא שתיים ומה שכתוב "נח ... בו" היינו שהיה בתוך התיבה ובוודאי לא היה נח בשתי תיבות. וכיוון שהגענו לדון בכך, נעיר שלכאורה יש לשאול למה כתוב "בו" ולא "בה" שהרי תיבה היא לשון נקבה. ונראה שהתירוץ הוא שבזמן המבול היה בחינת לילה ואכן בליל שבת אומרים "וינוחו בה" והלשון "וינוחו" היא מלשון נח, אבל המגילה שייכת ליום כמבואר בגמ' שעיקר מצוות מגילה מדברי קבלה היא ביום ובלילה אינה אלא מד"ס, ועוד שאמרו במדרש תהלים מזמור כב ובילקו"ש תהילים רמז תרפה שאסתר נרמזת באיילת השחר דהיינו תחילת היום, ובשבת ביום אכן אומרים "וינוחו בו")].

עץ זה של המן - שהוא כאמור מן התיבה מפורש בתורה שהיה עץ גפר "עשה לך תיבת עצי גפר" (בראשית ו יד) וגפר אותיות פרג.    (וגם מה שארע להמן כנ"ל ע"י בתו שהשליכה עליו שופכין - אמנם בגמרא מגילה טז ע"א קראו לזה "עציצא דבית הכסא", אבל במדרש שבאוצר המדרשים אסתר עמוד 56 הלשון "לקחה גרף של רעי והשליכה בראש אביה" וגרף ג"כ אותיות פרג).

ואין לומר שרק דרך מקרה הוא ואי"ז מעיקר הנס, שוודאי אין מקרה כלל ובדווקא נזדמן לו עץ זה כדי לרמז על סופו שע"י עץ זה יעשה פגר - אותיות גפר והן הן אותיות פרג הנ"ל.

ואין להקשות שמ"מ אין האותיות כסדרן, וקי"ל "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" ואיך יצא ידי רמז זה בדבר שהוא אותיות גפר למפרע בלבד, ולכאורה ראוי להחמיר ולטחון עצי גפר ולמלא בזה את האזני המן, שכן יש לחלק שבשעת קריאת מגילה מקפדים שלא יהיה למפרע משום שהיא קודם שעת שכרות, אבל שעת אכילה שהיא שעת שכרות, אדרבא עיקר מצוותה בכך שמבלבל ומהפך הסדר כדרך השיכור.

6 ועוד שאדרבא "נגלה" ביום זה הוא בבחינת יין המגולה דחיישינן שמא שתה ממנו הנחש (ויש לחשוש לכך ביותר ביום זה כנ"ל שהמן בחינת נחש), ובהכרח לנהוג ע"פ הנסתר והסוד.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר