שנת תשפ"ו| שבת פרשת תזריע מצורע

תזריע | א' באייר תשפ"ו | 18/04/2026

ידידים יקרים,

יש שינוי בפורמט עקב מעבר לאתר החדש.

חודש טוב ושבת שלום,

יום זכירון משמעותי ויום עצמאות שמח בהודאה להקב"ה

משפ' ארץ חמדה

פרשת השבוע:  שִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים ומשפחה קדש קדשים (משנה ידים פ"ג מ"ה, בשם רבי עקיבא)

פרשת שמיני עוסקת בקודש: חנוכת המשכן והשכנת שכינה. לעומת זאת פרשתנו פותחת בתחום חיי משפחה, ברית מילה וטומאת הנידה.

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:  וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ויקרא י"ב א-ה).

במבט ראשון שני קצוות של חיים יהודיים. הראשון, הקמת מרכז רוחני המחבר שמים וארץ - פעולה נעלה ומרוממת, והשני קשור לחיים ארציים, גשמיים שאין להם קשר לרוחניות. הרושם הראשוני נוגע לנידות, טומאה והרחקה מן הקודש "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה ... וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:  ... בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא".

פתיחת פרשת תזריע מתוך הבנה מוטעית שכזו עלולה, ח"ו, לפגוע במעמדה של האישה, בצד הנעלה של החיים היהודיים ובעבודת השם. השקפה זו חדרה לצערנו גם לתוך עולם ההלכה וגרמה להשתרשות של מנהגים משובשים, בחלק מקהילות ישראל, שמקורם כנראה בהשפעה קראית. מנהגים אלה גרמו לטעויות הלכתיות והרחיקו נשים, בחלקים נכבדים של חייהן, מבית הכנסת ומקשר לתורה. עיינו לדוגמא: בביקורתו הקשה של הרמב"ם (פי"א מהל' איסורי ביאה ה ט"ו) ובדבריו החריפים של הראשון לציון הגר"ע יוסף כנגד מנהגים אלה (שו"ת "יביע אומר" חלק ד - יו"ד סימן יא ד"ה: א. ראשית).

מבט מעמיק בכתובים ובדברי חז"ל מגלה שההיפך הוא הנכון. בניית משפחה יהודית היא המשך ישיר של השכנת השכינה במשכן. כך גילה לנו רבי עקיבא (שדבריו צוטטו גם בכותרת) "דָּרֵישׁ רַבִּי עֲקִיבָא אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן" (סוטה י"ז ע"א). לכן, אין זה פלא שעל הארון שהיה הכלי החשוב ביותר במשכן ובמקדש, עמדו שני כרובים שסימלו את הקשר בין האיש והאישה שזכו ששכינה ביניהן.

העיון מגלה כי לידת הזכר היא בזכות הזרעת האישה (לא נסביר בגלל קוצר היריעה מה משמעות הביטוי): "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" וגם דְמֵי הטָהֳרָה מרובים פי כמה מימי הנידה, הכיוון ברור. המחזור החודשי איננו קשור בדווקא לטומאה, הוא זה שמבטיח את היכולת ליצור מחדש כל חודש חיים חדשים (השבת היא גם ראש חודש מלשון התחדשות). רב, האמורא הגדול, המחבר בין תנאי ארץ ישראל ואמוראי בבל מלמדנו: "רב אמר: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו" (נידה לה ע"ב). ימי הנידה אינם המרחיקים לטווח הקצר, הם המקרבים מאוד לטווח הארוך. ברית המילה נזכרת בפרשיה זו כי גם היא מאורע מקדש ומרומם "אות ברית קודש". כשם שדם הברית מקדש ומרומם כך גם דמי הטהרה.

א.  השינוי בהלכות בין לידת זכר ללידת נקבה, קשור להבדל בין מערכות הזמנים השונים של האיש ואישה. כל אחד מהם מתנהל במערכת זמן שונה. האיש והאישה הם שותפים אבל שונים. השוני הוא היתרון שיוצר את ההזדמנות ליצירה חדשה. לוח השנה הזכרי מושפע בעיקר מן השמש (למעלה מתשעים אחוז מן הגברים עבדו רוב ההיסטוריה האנושית בשדות כחקלאים) וממילא המחזוריות היא יומית/שנתית. לוח השנה הנקבי מושפע מן הירח והוא אכן לוח חודשי. לכן, רק גברים חייבים במצוות עשה שהזמן גרמא (מצוות אלה קשורות  להבדלים בין יום ולילה שמושפעים ישירות מהשמש, או לחגים התלויים בלוח השימשי). מאידך גיסא, כל ההלכות הקשורות לנשים מוגדרות דווקא בחודשים ולא בשנים או חלקיהן. לדוגמא: ההגדרה ההלכתית של מינקת הוא כ"ד חודשים ולא שנתיים,  וגזירת הבחנה היא ג' חודשים ולא רבע שנה.

ב.   הלכות טהרת המשפחה קובעות כלל הלכתי-רוחני יסודי. האיש חייב להתאים את סדרי חייו, צרכיו ורצונותיו אל לוח הזמנים שנקבע באופן טבעי על ידי אשתו. ההתחשבות והרגישות הופכת את מערכת הקשרים לאנושית וערכית - לקשר של אהבה ורעות. קשר שמרומם והופך את חיי האישות לנעלה הרבה למעלה מהתפרצות של דופמין והורמונים נוספים. לכן, אין זה פלא שקשר זה זכה, כאמור, להיות הסמל ליחס בין כנסת ישראל וקודשא בריך הוא.

ג.   הופעתה של מצוות המילה באה ללמד, כי דווקא האיש ולא האישה הוא זה שצריך להתאים עצמו - ל"מעט את עצמו". ברית המילה בפשטות משמעותה שעבוד גם של חלק זה בגוף האדם לעבודת הבורא. הפגיעה לכאורה, דווקא באיבר זה, משמעותה "לברית הבט ואל תפן ליצר". יש כאן מעין הקבלה להדרכה שהופנתה אל הלבנה "לכי ומעטי את עצמך" (חולין דף ס ע"ב) הפעם היא מופנית אל האיש.

על פי דברינו יש כאן ציווי כפול: "קדש עצמך במותר לך" אבל גם, חובתך היא לספק את בת זוגך ולא את עצמך.

דווקא בימים טרופים אלה חובתנו לחזק את התא המשפחתי, לרומם את קדושתו ולמלא את הבית היהודי בתכנים של רגישות והתחשבות.

שיר השירים ימשיך בע"ה ללוות אותנו בימים המיוחדים של הלוח העברי הקבוע בתקופה זו, מפסח ועד יום ירושלים, ומשבועות ועד לפסח הבא. כל זה מקבל משמעות עוד יותר חזקה במלחמה החשובה והניסית נגד ציר הרשע הגשמי והרוחני בהנהגת איראן (שחלק חשוב באידאולוגיה שלו היא דיכוי נשים) והצביעות והאנטישמיות שפושה בעולם.

חמדת הכשרות: מספר השלכות להגדרת חתיכה נעשית נבלה

אנו נמצאים באמצע בירור המשמעות ההלכתית של מאכל אסור האוסר מאכל הכשר לאכילה. הלכתית אנו אומרים שהטעם האסור נכנס למאכל ואסר אותו. עמדנו על שיטות ראשונים שונות באשר ליחס לחתיכה החדשה. נסכם את שלושת השיטות המרכזיות שלמדנו:

א.     רש"י, רא"ה: ברוב האיסורים, משעה שהאיסור נבלע במאכל, הוא נאסר. גם אם נסחט את האיסור, המאכל יישאר באיסורו. החתיכה המותרת 'נעשתה נבלה'. לעומת זאת, ביחס לבשר וחלב יש חידוש גדול יותר. אין כאן מרכיב 'אסור' – המפגש ביניהם הוא האסור. לכן בגמרא יש הווה אמינא שדווקא במידה ונוכל להפריד את החלב והבשר זה מזה כל מרכיב ישוב להיתרו.

ב.     ר"ן ורשב"א: ביחס לבשר בחלב, כל מרכיב מותר בפני עצמו, ורק המפגש ביניהם מייצר איסור. לכן גם אם נשוב ונפריד אותם, כל מרכיב כבר נאסר ולא ישוב להיתרו. אך ביחס לשאר איסורים, מבחינה עקרונית אם נוכל להפריד את המרכיב האסור מן המאכל, אין סיבה שהוא יעמוד באיסורו. לכן הר"ן והרשב"א חולקים: לפי הרשב"א לא נאמר שהחתיכה עצמה נעשתה נבלה בשאר האיסורים, ואילו לפי הר"ן חז"ל תיקנו להתייחס לשאר האיסורים כמו שאנו מתייחסים לבשר בחלב.

ג.      מאירי: אם טכנית ניתן להפליט את האיסור לחלוטין מן ההיתר, אנו נתייחס לאיסור כבלוע בלבד. יש לכך שתי השלכות: 1. כאשר נפריד את האיסור, המאכל ישוב להיתרו. 2. גם בזמן שהאיסור עדיין מעורב, נתייחס רק למרכיב האיסור שבתוך ההיתר כאסור. אך מכיוון שהגמרא מכריעה שלא ניתן לסמוך על היכולת לגרום לאיסור להפלט בשלמות, אנו מתייחסים לחתיכה כולה כאיסור עצמאי.

עתה נעיין במספר השלכות למחלוקת זו:

א. תערובת יבש

דבר דומה ניתן לומר על תערובת יבש: המשנה במסכת תרומות (פרק ה) מביאה דוגמאות רבות לכך שתערובת נאסרת "לפי חשבון". לדוגמא: תרומה שמתערבת בחולין אוסרת עד פי מאה ממנה. כלומר: תפוח אחד של תרומה שנופל לבין תשעים תפוחים אחרים – נאסרו כולם. נניח שעתה יתערבו עשרים תפוחים נוספים. לכאורה עשרים תפוחים נפלו לתוך תשעים תפוחים אסורים. אך ההתבוננות הנכונה יותר היא שעדיין יש תפוח תרומה אחד, והוא לא יאסור מאה ועשר תפוחים.

הרא"ה פוסק כך, והמאירי מבאר שההבדל נעוץ בכך שבתערובות שהתייחסנו אליהן מדובר על העברת טעם, השפעה הדדית. אך במקרה זה אין השפעה של התפוח על יתר התפוחים.

ב. חענ"נ בלח

המרדכי (חולין תרצז) מביא מעשה בו איסור נפל למרק. הוציאו אותו, אך לא היה במרק פי ששים מהאיסור, כך שכל המרק נאסר. בטעות ערבבו את המרק עם מרק אחר. במרק החדש אין פי ששים ביחס למרק שנאסר, אך יש פי ששים ביחס לאיסור המקורי. התלבטו מה הדין.

הראב"ן דן בעניין: ראשית נראה שהוא מניח כשיטת הר"ן, שמדאורייתא חענ"נ הוא בבשר וחלב בלבד, ובשאר איסורים חענ"נ הוא מדרבנן. אך הוא מציע שחענ"נ נגזר בשאר האיסורים רק כאשר יש איסור ניכר בעל חשיבות. אך כאשר יש טעם בתוך מרק, ואי אפשר להצביע על חתיכה שנאסרה, אלא על מרק, על זה לא גזרו חענ"נ, אלא יש לשער לפי החשבון המקורי (לכאורה יש כאן שיטה שמבקשת למצע בין הר"ן והרשב"א, ולומר שחענ"נ בשאר איסורים מדרבנן, ולכן הוא מגביל את היקף הגזירה).

הר"ן עצמו מציע סיבה שונה מדוע לא לאסור את התערובת הנוזלית: חענ"נ נאמר בשאר איסורים כגזירה ביחס לבשר בחלב. אך בשר בחלב נאסר מדאורייתא בבישול בלבד. לפיכך, אם האיסור התערבב נוזלית, ולא בבישול, לא נאמר חענ"נ.

כמובן שדבריו יהיו תקפים רק אם מדובר בערבוב נוזלי ללא בישול. אם הוסיפו את המרק שנאסר בזמן שהרתיחו את המרק השני לכאורה הגזירה תחול גם במקרה זה.

הראב"ד (המובא בתורת הבית לרשב"א) מתיר מסיבה שונה: הסיבה שאנו אומרים חענ"נ היא מפני שאי אפשר לסמוך על כך שהאיסור באמת ייפלט. אך כאשר מדובר בנוזלים, הנוזלים אכן יחזרו ויתערבו. אם חתיכה בלעה טעם חזיר, טעם החזיר תמיד יהיה בחתיכה. אך בתערובת נוזלית, הטעם באמת עשוי להתבטל מרוב הנוזלים האחרים. הסבר זה מתאים לשיטת המאירי שלמדנו לעיל.

להלכה בעניין זה: הרמ"א פוסק שבתערובת נוזלית בשאר איסורים נסמוך על כך שאין חענ"נ אם מדובר בהפסד מרובה. הט"ז מכריע שאם התערובת לא התבשלה לא נאמר חענ"נ כלל. ואם התערובת התבשלה נתיר אותה בהפסד מרובה.

ג. חענ"נ בדבר הניכר

לכאורה מדברי הראב"ן אפשר להגיע למסקנה משמעותית יותר. הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק ט הלכה י) מתאר את המציאות הבאה: חלב נשפך לחתיכה מסוימת הצפה על פני התבשיל שבקדירה. אנו יודעים שהיא אסרה באיסור בשר בחלב את אחת החתיכות, אך אין לנו מושג איזו חתיכה. הרמב"ם אומר שניתן לערבב את כל חתיכות הבשר לתוך הקדירה. הטור תמה עליו – מדוע? מעורבת כאן חתיכת בשר שבלעה חלב, מדוע שיהיה מותר לערבב אותה, בכוונה תחילה, עם חתיכות בשר כשרות אחרות?

השו"ע פוסק את דברי הרמב"ם, והרמ"א חולק ופוסק שלא לנהוג כך.

אך הש"ך מבאר את הדברים: חענ"נ משמעו: אנו מגדירים איסור חדש. מעתה, חתיכה זו היא חתיכה אסורה, לכל דבר ועניין. היא עומדת כאיסור עצמאי, ולא כתערובת. אך אם לא ניתן לזהות את החתיכה האסורה, לא ניתן להצביע עליה ולומר "כי הוא זה", אנו אוסרים רק מחמת החלב שנבלע. מעתה אנו נשער לפי החלב שנשפך, ולא לפי החתיכה שזכתה למעמד אסור עצמאי, מפני שאיננו מזהים את החתיכה הזאת.

(הש"ך מציע שיתכן וגם הטור לא חולק על כך מבחינה עקרונית. ברגע שהחתיכה נמצאת בתוך סיר, אין איסור לערבב אותה הלאה לתוך הסיר, ולא נוכל לומר חענ"נ על חתיכה בלתי ידועה. הבעיה היא שרגע לפני הערבוב ניתן להוציא את החתיכות הצפות מעל הקדירה אחת אחת ולתת לנכרי לטעום אותן כדי למצוא את החתיכה שיש בה טעם חלב. אם כך, יתכן והטור אינו חולק על העיקרון של הרמב"ם, אלא רק על היישום במקרה זה).

ברם, מהאופן בו הש"ך מבאר את הרמב"ם אנו למדים נקודה עקרונית: המגיד משנה והש"ך מניחים שלפי הרמב"ם חענ"נ הוא דרבנן בלבד, גם בבשר בחלב וגם בשאר האיסורים.