עם העם ולפניו

הגר"ש ישראלי זצ"ל והרבנות בהתישבות
 
"בעת שבירת מסגרות וחדוש ארחות נדרש היה
לשמור על מסגרת ההלכה, ולחבב התפישה התורנית.
הבנה לבעיות השעה, ותבונה בדרך הטיפול בהם.
הליכה עם העם, ויציאה לפניו"[1].
 
רב בישוב הינה כיום מציאות המובנת מאליה, ואפילו בקבוץ הדתי אין היא חידוש. גם תפקידו של הרב פחות או יותר מוגדר, קהילה קהילה ודרכה. לא תמיד היו פני הדברים כאלה, שנים רבות עברו עד שעוצבו במתכונתם הנוכחית. בימים אלו ימלאו שבע שנים להסתלקותו של מו"ח הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל, מי שהיה רבו הראשון של מושב של 'הפועל המזרחי'. רוב הקוראים שורות אלו זוכרים אותו כראש ישיבת 'מרכז הרב' וכנשיא 'ארץ חמדה', כפוסק, וכחבר מועצת הרבנות הראשית. המבוגרים יותר אף זוכרים כי היה דיין בבית הדין הגדול. ברם, קדמה לאלו כהונה בת כ"ח שנים ברבנות כפר הרא"ה. שם, יחד עם חקלאי הכפר, עיצב הרב ישראלי מתכונת חדשה של יחסי רב-קהילה, שהפכה דוגמא לחקוי בהתישבות הדתית כולה.
 
מנויו של רב לישוב של 'הפועל המזרחי' היה צעד חלוצי לא קל באותם הימים. הן החקלאים, והן הרב המיועד נדרשו לאומץ ולמאמץ. השנה היתה תרצ"ח, ואנשי כפר הרא"ה בקושי קיימו את עצמם מקטיף בפרדסי הסביבה. הרוח הכללית ב'ישוב' בארץ, ואף בין אנשי "תורה ועבודה", היתה של "שבירת מסגרות וחדוש אורחות", וכדברי הרב נריה זצ"ל: "היו גם כאלה שלא קבלו את הדרכת "עשה לך רב", או לפחות לא במידה מספקת"[2], הרי על כל דבר צריך להחליט באסיפת חברים. גם לאחר מנויו של הרב ישראלי, היו אף כאלה שתבעו שהרב החדש ינהל משק חקלאי כמו כולם, ואשר ללמוד התורה, "הרי הוא כבר למד, והוא כבר יודע תורה... ". כך סיכם את הדברים שנים מאוחר יותר הרב ישראלי עצמו:
מצאתי חבורה של אנשים, שאמנם איחד אותם הרעיון החלוצי הדתי, אבל הפריד ביניהם המוצא, המנהג ואורח התפילה. באו אל הכפר אנשים מכל קצוות אירופה, החלו לעבוד בעבודה פיזית קשה, שלא הורגלו בה ושדרשה את רוב כוחותיהם - ואתה לך וגבש מהם קהילה חדשה, מאוחדת, המקבלת את מרות התורה...[3]
על הקשיים תעיד העובדה, כי במושבים אחרים, רבנים אחרים לא הצליחו להשתלב באותה תקופה...
 
המפתח להצלחתו של הרב ישראלי היתה כנראה ההערכה הכנה והאמיתית אותה רחש לחקלאי הכפר באשר הם, ולפעלם באשר הוא, וכך כתב בהקדמה לספרו הראשון 'ארץ חמדה'[4]:
...העם כולו מהוה אחדות שלימה... במסגרת הכללית של העם אין אף אחד שאפשר לוותר עליו... אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. מעתה אין מקום להסתגרות, מעתה נתבעים קשרים הדוקים בין תלמידי החכמים לבין העם... .
יותר מאשר תמיד זקוק העם כיום לתלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים בהלכה, ל'רבנן דיבנה' היודעים שההצלחה תלויה רק בשתוף פעולה עם הציבור, והמוכנים לצעוד צעד בצעד עם הציבור בכדי לתמוך אשוריו לבל ימוט, להדריכו ולנהלו על מי מנוחות[5].
לכן, לחקלאי ההתישבות הדתית הוא קרא 'עם שבשדות' (שם). לא 'עם הארץ' על הקשריו השליליים של המונח, אלא 'עם שבשדות'[6]:
כאן הולכים ונוצרים התנאים למימושן של כל המצוות כולן, כאן נעשה הנסיון להחיות את הטיפוס האידאלי של איכר יהודי, של "עם שבשדות"[7].
 
וכמים פנים לפנים: "הרב ישראלי גילה ענין במטעים של הכפר כשלעצמם, ורק לאחר מכן ניגש אליהם כדי לברר שאלות של מעשרות וכלאיים. הוא היה כמעט לחקלאי, ואילו את אנשי הכפר עשה לכמעט רבנים."[8]
 
אולם, יחד עם ה"הליכה עם העם", 'יצא הוא לפניו', והאתגר אותו הציב בפני המתיישבים בכפר לא היה קל - הקמתה של קהילה שכל הליכותיה בקודש. מפורסמות הן השאלות ההלכתיות הקשות שהתעוררו באותן ימים:
מהיום הראשון הוצפתי בשאלות חקלאיות. איך לסדר חליבה בשבת. מה עם הפרשת תרומות ומעשרות. איך פותרים בעיות כלאיים בהרכבות, בזריעה בהזרעה - כל אלה שאלות שרבני חו"ל ורבני הערים לא נדרשו להתמודד עמם, ובכפר הרא"ה הם הצריכו דיון וליבון, שקלא וטריא הלכתי יום יומי. הנהגתי שיעורים מיוחדים לנושאים החקלאיים, ורוב בני הכפר השתתפו בהם בהתעניינות גדולה3.
רובן של אלו זכו תחת ידו לברורים יסודיים, ולימים פורסמו בספריו 'ארץ חמדה' ו'עמוד הימיני'.
ברם, יחד אתן היו גם אתגרים אחרים, שהיו פשוטים מבחינה הלכתית, וכיום נראים ברורים מאליהם, אך בתנאים החלוציים הקשים של אז דרשו מאמץ כביר (שם):
מאבק על הקמת בית כנסת, על הקמת מקווה, לדאוג לסדר בית ספר דתי, לטפח הווי שבת וחג, לשכנע את הציבור לוותר על ריקודים משותפים, שהיו נהוגים אז בקרב החלוצים - חיים מלאי חידוש ומאמץ[9].
 
מהישגיו הבולטים של הרב ישראלי בכפר היה האופן בו יושבו סכסוכים בו. בעיות של שלום בית יושבו בדרך כלל על ידי הרבנית בת-שבע ע"ה, שהיתה אהובה עד מאד על אנשי הכפר, עוד לפני שהגיעו אל הרב. ברם, כל הנושאים האחרים הגיעו אל הרב להכרעה על פי דין תורה. לפעמים נערך הדיון בפני הרב בלבד, לפעמים בשתוף שניים מחברי הכפר, ולפעמים בשתוף שני רבנים מישובים סמוכים, הכל לפי חומרת הענין. בדרך כלל היו אלה עניניים שבממון וישובם היה ממוני, ברם לפעמים הטיל הרב גם עונשים מסוג אחר, בעלי אופי חינוכי[10]. לכל דיון נכתב פרוטקול בכתב ידו, וגם פסקי הדין נכתבו כדת וכדין. מובן מאליו, שלא היה לבית דין זה שום אמצעי כפיה, עם זאת לא זכור מקרה בו לא כובדו פסקי הדין.
 
גם לאופי החגים והחגיגות נדרש הרב יחד עם חברי הכפר (שם):
החגים והחגיגות, גם הם דרשו עיצוב אחר, עיצוב של חיי אדמה. איך לדאוג להווי שבת שישא אופי יהודי מסורתי, איך לחגוג את יום העצמאות. בכפר הרא"ה חידשנו מנהגי תפילה וסעודת חג, שמשכו אל הכפר מאות ואלפי חוגגים מכל הארץ.
מחד "עיצוב של חיי אדמה", ומאידך בני הכפר לדורותיו מעידים כיצד ה'פרהסיא' של הכפר, ובמיוחד בשבתות ובחגים, היתה של קודש.
מרכזו של כל חג וכל ארוע אישי או צבורי בכפר היתה דרשת הרב, שיצקה תוכן ומשמעות למעמד. נחמה ועדוד בימים קשים, ודברי דרבון ואף תוכחה כאשר נדרש. לעיתים בתקיפות, אך תמיד בנועם[11]. תוכחה מפורשת על דברים צבוריים, ומרומזת כאשר היו אלה ענין ליחידים בלבד. תמיד הדגיש את משמעות השעה והדור, את יד ההשגחה שבהסטוריה, את הנצחי שבאקטואלי, ואת האתגר שמציבה התקופה. כל ברית או בר מצוה, ולהבדיל הספד או אזכרה זכו להארה אישית מעמיקה מתוך עין טובה והרבה אהבה. מתוך עוצמת הרגש וכנות הלב נאמרו הדברים, והשפעה עצומה היתה להם על שומעיהם. עד היום, חמישים ואף יותר שנה לאחר שמיעתן, ישנם היכולים לחזור על תוכנן של דרשותיו, ובדרך כלל מתוך התרגשות[12].
 הדרך העיקרית לעצוב פני הכפר היתה דרך למוד התורה:
היה ברור שתפקידו של רב במקום כזה הוא להיות המלט המחבר בין חבר לחבר, ובין כל החברים לתורת ישראל (שם).
עבור רבים מבני הכפר היה למוד התורה לפעילות מרכזית לאחר שעות העבודה. למרות עסוקיו הרבים של הרב מחוץ לכפר (ברבנות הראשית, ב'מדרשיה', ב'חבר הרבנים', בעריכת חופה וקדושין לבני הקבוצים בסביבה, ועוד) קיים הרב ישראלי שלושה מסלולים של למוד גמרא בכפר, בשלוש רמות שונות: שעור יומי למתמידים (שבשנים הראשונות התקיים בצריף הרעוע ששמש בית כנסת, לאורו הדלוח של 'לוקס'), שעור שבועי ללומדים בשבת, ושעור למדני שבועי ל'נבחרת' של צעירים (בביתו). בנוסף לימד הרב משניות, הלכות, ואף נושאים ב'מחשבת ישראל', שנדרשו להתמודדות עם רוחות הזמן. על אחד הנושאים סיפר ברבות הימים (שם):
המגע ההדוק עם תנועת העבודה ורעיונות העבודה הסוציאליסטית הניעו אותי לחנך את קהילת הכפר לגלות את הגוון היהודי של העבודה. את תפיסת חיי העבודה על פי ההלכה, ולהוכיח שהשקפת עולמה של היהדות, החובקת זרועות עולם, מספקת בסיס תאורטי, העולה הרבה ומקדים הרבה את כל התורות החברתיות המודרניות.
 כבר בשנת תש"ז סיימו בני הדור הראשון של הכפר ש"ס גמרא, שנלמד בקצב איטי יותר מאשר דף יומי, אך ביתר עיון, וכך דרש הרב לפניהם באותו מעמד על משמעות לימודיהם:
"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: 'הליכות עולם לו'. אל תקרי 'הליכות', אלא 'הלכות'" (נדה ע"ג א').
להפוך את ההלכה מדבר יבש הבא לאדם מחוצה לו בכפיה, בהכבדה, לחי נושא את עצמו, לרוח חיים, לתוכן חיים, ל"הליכות" - יכולים להגיע אך ורק ע"י "שונה הלכות", "ובכל יום"...
האדם מישראל, משהוא קם משנתו, מברך "לעסוק בדברי תורה". ולכאורה, הרי המחשבה נתונה למשהו אחר - "להתעסק" בלול, "להתעסק" ברפת, "להתעסק" במזכירות, "להתעסק" בצרכניה. אולם הברכה הזאת, בנוסחתה זו, אומרת אחרת - שההתעסקות, "הראשו ורובו", המחשבה העיקרית, צריכה להיות בדברי תורה. ה"הלכות" צריכות להיות ה"הליכות". לא רק משטר חיים חיצוני, כי אם תוכנית חיים פנימית[13].
זה האתגר אותו ראה הרב ישראלי לעדתו, ולממושו לא חסך כל מאמץ במשך כ"ח שנה.
 
כך נטע הוא גם תודעה דתית חזקה בבני הכפר לשם התמודדות עם העולם שמחוץ לכפר (שם):
הקיפו אותנו באותם ימים מסביב קיבוצים וכפרים שמאלניים, שאנשיהם מלעיגים על כל הקדוש לנו. לא רק מלעיגים, אלא ממש לוחמים בנו מלחמה אידיאולוגית. היינו צריכים, בתוך הכפר, לגבש הכרה עצמית יהודית חזקה מאוד כדי לעמוד כנגדם. לא חיינו בגיטו ולא הסתגרנו, שיתפנו פעולה ושיתפנו גורל בהרבה תחומים של חיינו: בהגנה, בעבודה עברית, בדאגה לבריאות, בהטבת הקרקע - יום יום היו פגישות, ויום יום נאלץ חבר הכפר להתמודד עם הלגלוג ועם החילוניות.
 את ההסתגרות בכפר דתי הוא לא ראה כ'גטו', אלא להיפך, את החברה שהתגבשה בכפר שעסוקה בחולין והליכותיה קודש הוא ראה כ'מגדלור' המקרין על הסביבה כולה[14].
 
במילים הבאות סיכם הרב ישראלי את כ"ח שנות רבנותו בכפר הרא"ה:
בכפר הרא"ה הוכחנו שאין סתירה בין תורה לחיי עבודה וחקלאות, אלא להיפך - התורה ממריצה את האדם לחריצות כפיים. הוכחנו, שחיי תורה ועבודה יוצרים דגם חברתי טהור ויפה. ובחמישים השנים מאז הקמתו - הוכחנו גם שיש ליצירה זו המשכיות. יש דור שני, יש דור שלישי. יש מושבים וכפרים אחרים הניזונים מהדוגמא ולומדים ממנה, ובזאת גדולת הכפר וייחודו..."3.

*
כמעט שבעים שנה עברו מאז החל הרב ישראלי את פעלו בכפר הרא"ה. הבעיות המעסיקות את רבני ההתישבות כיום שונות, וגם האתגרים העומדים בפניהם שונים. יש הטוענים, כי חמורים הם מאשר אז, ויש הממעיטים בחומרתם. להעתיק את היצירה שהתחדשה אז לא יועיל, ואף לא ניתן. ברם, ללמוד מהדרך בה חולל הרב ישראלי מהפכה ניתן גם ניתן. ניתן ללמוד מן הדרך בה הוא הוקיר וכיבד את בני עדתו ואת פעלם, מן המסירות, התקיפות והנועם בהן הנהיג אותם במשך כ"ח שנה, מן הדרך בה התמודד חזיתית עם בעיות השעה, ומן הדרך בה הציב בפניהם אתגרים תולדות התקופה, תוך דוגמא אישית מופתית[15].
 

[1] מדברי הספד של הרב ישראלי זצ"ל על הרב משה שטרנברג זצ"ל, 'התורה והמדינה' ט'-י', עמ' תרס"ט.
[2]  הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל. 'הצופה' ט"ו תמוז תשנ"ה.
[3] ראיון עם הרב ישראלי במלאת חמשים שנה לכפר הרא"ה, אחד הראיונות הבודדים בהם דבר על הכפר ועל עצמו. 'הצופה', י"ח ניסן תשמ"ג.
[4] אותו סיים ביום הקמת המדינה, יום ו' ה' אייר תש"ח. ראויות הקדמותיו של הרב ישראלי לעיון מדוקדק. כל מילה בהן שקולה. מתמצתות הן עולם ומלואו.
[5] בהתאם לכך, גם נערך חלקו השני, שתכנו הלכה למעשה, של הספר - יסודות והנחיות מעשיות לחקלאי תחילה, ורק לאחריהם בירורים מעמיקים ולמדניים.
[6] וודאי רמזו דבריו לגמרא בסוף ראש השנה.
[7] וראה בהרחבה בשער א' של הספר 'הרבנות והמדינה', תשס"א.
[8] 'פנים אל פנים' ט"ו בשבט תשכ"ג.
[9] זקני הכפר מספרים, שבשמחת תורה הראשון לכהונתו של הרב ישראלי בכפר, החלו הצעירים לרקוד, כמנהגם, רקודים 'משותפים'. הרב פרץ למעגל ובתקיפות אמר: או אני או הרקודים האלו... לעומת זאת, על המכנסיים הקצרים, שהיו הלבוש המקובל על חלק מנשות הכפר של אז, הוא מעולם לא העיר. נשות הכפר הבינו שאין לבוש זה לרוחו, וללא מילים, מפאת כבודו, עברו ללבוש צנוע.
[10] ראה 'גאון בתורה ובמידות' עמ' 73, ועמ' 151.
[11] מכיון שהרב הוא גם 'שלוחא דרחמנא' וגם 'שלוחא דידן', ראה 'הרב והרבנות באספקלרית הדורות' ב'הרבנות והמדינה' עמ' 115 ואילך.
[12] חלק מדרשותיו לימים הנוראים, לימי הפסח, ליום העצמאות וליום ירושלים יצאו לאור לאחר פטירתו.
[13] 'גאון בתורה ובמידות' עמ' 245.
[14] עפ"י דברים בפני הועידה העשירית של 'הפועל המזרחי', תש"י. 'הרבנות והמדינה' עמ' 182.
[15] הדברים לעיל הם בחינת ראשי פרקים בלבד. יתר הרחבה ימצא הקורא ב'הרבנות והמדינה' הוצאת 'ארז' תשס"א, וב'גאון בתורה ובמידות' הוצאת 'ארז' תשנ"ט.
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר