|
צוואה על פי ההלכהעריכת צוואה על פי ההלכה מטרת המאמר הינה לתת מבוא לנושא הצוואה על פי ההלכה, ואין לראות בו ייעוץ הלכתי או משפטי. בעריכת צוואה יש להעזר באדם הבקי היטב בהיבטים ההלכתיים והחוקיים של נושא זה. א. הצורך בעריכת צוואה בשל שני שיקולים עיקריים, מוטל על כל אדם לערוך צוואה: 1. השוני בין ההלכה לחוק. בזמננו, הצורך בעריכת צוואה אינו דווקא במקום בו אדם רוצה לשנות מדין תורה. חוק הירושה של מדינת ישראל שונה מן ההלכה במספר נקודות עיקריות:
מצב זה של אי התאמה בין אופן הירושה על פי ההלכה, ובין חלוקת הירושה על פי החוק עשוי ליצור הוצאת ממון שלא כדין, וכן מתיחויות משפחתיות לאחר מות אדם. על כן מוטלת כמעט על כל אדם החובה לערוך צוואה. 2. רצון לשנות מדין תורה – ירושת הבת. גם אדם המשוכנע כי יורשיו יבחרו ויסכימו להסדיר את חלוקת העיזבון, על פי דין תורה, או בהסכמה בבית הדין, עשוי לרצות לעגן באופן מסודר ומחייב את חלוקת העיזבון בצורות שונות. בסוגיית הגמרא, עולה ביקורת על 'העברת נחלה' דהיינו שינוי משמעותי מדין התורה בתחום הירושה. הגמרא נותנת לגיטימיות לכך שאדם ייתן כ 10% מנכסיו לביתו, לצורך נישואיה. עם זאת, בעבר הלא רחוק היה נהוג בקהילות אשכנז לכתוב לבת הנישאת שטר 'חצי זכר' על פיו נקבע שבמות האב תקבל הבת חצי מסכום הירושה שירש כל אחד מן הבנים. בגישה זו הולכים רבים מפוסקי זמננו המורים לערוך צוואה בה גם הבת תירש. ב. צוואות הנערכות ללא הדרכה הלכתית נסקור בקצרה את השאלות ההלכתית המעוררות צוואות שונות הנעשות על ידי מי שאינו מודע לדרישות ההלכתיות בתחום זה (חלק מן הדברים יבוארו בפירוט נוסף בהמשך הדברים): 1. ההלכה אינה מכירה בצוואה במובנה הרגיל, דהיינו הוראה במהלך חיי המוריש, לחלוקת נכסי המת לאחר מותו של אדם באופן מסויים, כאשר זו נעשית במהלך החיים הרגיל. הסיבה היא, שהדרך להעברת נכסים על פי ההלכה היא בהקנאה דווקא, ואדם אינו יכול לפעול פעולה קניינית בנכסיו בזמן שהוא לאחר מיתתו. להלכה גם דרישות בדיני הקניינים והחוזים, אשר שונות מהנהוג על פי החוק. צוואות שונות הנעשות בלא הדרכה הלכתית אינן מתארות פעולת הקנאה הנדרשת על פי ההלכה אלא רק מתארות את אשר יעשה בנכסים אחר מיתה. 2. צוואות רבות מתייחסות ל'דבר שלא בא לעולם' ועל פי ההלכה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. 3. כשרותם של העדים – פעמים רבות מחתימים על עדים שאינם כשרים דוגמת מזכירתו של עורך הדין. אומנם, דעת ר' משה פיינשטיין (אבה"ע א, קד) להכשיר צוואה שכשרה בערכאות, גם אם נעשתה בלא לשון של קנין. הוא מתבסס על שני יסודות: הראשון הוא, שכיון שוודאי יעשו הערכאות כדברי הצוואה אין לך גמירות דעת גדולה מזו. ולגבי המניעה הפורמאלית מלהקנות לאחר מיתה, מחדש הרב פינשטיין שבהקנאה שאין צריך בה מעשה קנין אלא מבוססת על גמירות דעת (כדוגמאת צוואה בערכאות), ניתן להקנות מיד עם המיתה "ולכן צריך לומר דבר חדש דכיון שא"צ קנין …דיכול אדם ליתן מתנה כזו שיהיה לה דין ירושה, היינו שיקנה ברגע המיתה דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, ואף שגם היושין יורשין אז, דכיון שלא הופסק אף רגע בין השלו לקנין המקבל ברשות היורשין יכול ליתן שיומסר תיכף משלו לרשות המקבל". כיון שיש חולקים על שיטתו של ר' משה פיינשטיין, המבקש לערוך צוואה ולהיות בטוח שתהא תקפה על פי דין תורה ושתמומש בבית הדין הרבני, לא יכול להסתמך על שיטה זו.
1. דרכי ההורשה
על פי ההלכה, קיימות שתי דרכים להעברת הנכסים ליורשים, שלא על פי החלוקה על פי דין תורה. שתי הדרכים מתייחסות לצוואה בשעה בו המצווה הוא 'שכיב מרע', דהיינו בסמוך למיתתו. האחת, בהיותו שכיב מרע יכול המוריש לשנות את חלוקת הירושה בין אלו שאמורים ליורשו (שו"ע חו"מ סימן רפ"א). האפשרות השנייה, בזמן זה רשאי המצווה לתת נכסיו גם בעל פה, ללא מעשה קנין, אם מחלק כל נכסיו באותה מתנה (חו"מ סימן ר"נ סע' א'-ד'). אפשרות זו נקראת מתנת שכיב מרע ותוקפה הוא מדרבנן. על שתי דרכים אלו לא ניתן להסתמך, כיון שהן מיוחדות לזמן הסמוך למיתתו של אדם, ולא ניתן להסתמך על כך שתהיה לו היכולת הפיזית ונפשית (וכן שיהיה משוחרר מלחצים חיצוניים) לחלק את נכסיו באותה שעה. דרך שלישית שפועלת גם בהיות המצווה בריא, היא קיום הוראת המת מחמת "מצוה לקיים דברי המת". אפשרות זו מוגבלת למצב בו הממון הופקד על ידי המוריש בידי שליש לצורך אותה מטרה (חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב'), וכמו כן תוצאתו אינה קניינית . נתייחס לאפשרו זו בהמשך. 2. מתנה מחיים בתנאי
האופן בו ניתן ליצור העברת נכסים ליורשים שונים שתהיה תקפה על פי ההלכה היא הקנאה רגילה של הנכסים מחיים. עם זאת ברור שהנותן מעוניין הנותן להשתמש בנכסים עד מותו, וכמו כן רוצה שתהיה לו היכולת לחזור בו מצוואתו. הדרך ההלכתית להשגת מטרות אלו היא להגדיר את שעת המתנה 'מעכשיו ושעה אחת קודם מיתתי', ולהתנות את המתנה בתנאי 'אם לא אחזור בי'. משמעות הניסוח 'מעכשיו ושעה אחת קודם למיתתי' היא: 'מעכשיו' - ההקנאה מתחילה לחול בשעת מעשה הקנין, 'ושעה אחת קודם למיתה' ההקנאה מושלמת. דרך זו מאפשרת לבצע את מעשה הקנין כבר עתה באופן שיתממש הלכה למעשה רק לאחר זמן. בנוסף יש להוסיף את התנאי 'אם לא אחזור בי'. הצעה לנוסח סעיפים של מתנה מחיים בתנאי 'אם לא אחזור בי':
3. מהו מעשה הקנין בו מקנים את הנכסים? נקודה יסודית בעריכת צוואה של "מתנה מחיים" היא ביצוע של פעולה הקנאה, ועל כן נעסוק בה בקצרה. על פי ההלכה, סוגי חפצים שונים נקנים בדרכי קנין שונות. לדוגמא, קרקעות נקנות בקנין כסף, על ידי שטר, ובחזקה. מטלטלים ניקנים במשיכה, וכדו'. דרכי הקנאת שטרי חוב מסובכת יותר - כתיבה ומסירת שטרי החוב. כמו כן יש בעיה להקנות כסף בעין. כמו כן ישנן זכויות שונות שיש לגביהם מחלוקת לגבי מעמדן ההלכתי ההלכתי, ולגבי דרכי ההקנאה שלהן. לדוגמא, האם יש להתייחס לפקדונות בבנק כמעות בפקדון, או כחובות? יתכן גם שיש להבחין בין סוגי פקדונות שונים. דרך מקיפה יחסית להקנאת סוגים שונים של נכסים היא 'קנין סודר', אך גם דרך זו אינה קונה 'מטבע', דהיינו כספים וכן אין בכוחה להעביר בעלות על חובות. מטבע נקנה בקנין 'אגב קרקע', ושטרי חובות אינם נקנים אלא בכתיבת שטר ומסירת שטרי החוב. 4. קנין 'אודיתא'
על פי הסוגיה בבבא בתרא דף קמ"ט למדו הראשונים על דרך הקנאה נוספת - 'אודיתא', שעניינה הודאה (של הנותן) על כך שממון מסוים הוא של פלוני (המקבל). עצם ההודאה גם אם אינה אמת – דהיינו שהנכסים לא היו של מי שמודים שהם שלו – מקנה את הנכס לאותו אדם. באותה מידה מועילה גם הודאה על כך שנעשה מעשה קנין המתאים לכל נכס, גם אם מעשה כזה לא נעשה בפועל. אכן, עדיף לבצע בפועל גם מעשה קנין על כל הנאמר בצוואה. המקובל בחוזים הלכתיים שונים ובצוואות מחיים, לשלב מעשה של קנין סודר (ביצוע בפועל), עם אודיתא, בה מודה המקנה שביצע קנין המועיל לכל סוג נכס קנין המועיל לו. הצעה לנוסח סעיף הודאה במעשה קנין המועיל על פי ההלכה: אני מודה בהודאה גמורה על כך שקנו העדים מידי בקנין גמור אגב סודר כדת וכדין על כל המתנות האמורות בצוואה זו, ועוד הקניתי בכל קנין המועיל לפי דעת כל הפוסקים וכל דבר נקנה לפי עניינו.
5. שטר חצי זכר
דרך עקיפה לפתרון בעיות שהעלנו, דוגמת הקנאת דבר שלא בא לעולם, ודרכי ההקנאה השונות של חפצים שונים, מצויה בעריכת צוואה המיוסדת על 'שטר חצי זכר'. מקורו של שטר זה הוא במנהג בקהילות אשכנז לכתוב שטר המחייב (בפועל) את הבנים לתת לאחר מות האב, לאחותם סך של חצי מהסכום שיקבל כל אחד מהם. מהותו של המנגנון הוא הודאה בחיוב גדול מאוד כלפי הבת, אשר תנאי לביטול אותו חיוב גדול מאוד הוא קיום רצון המוריש לחלוקת הרכוש באופן מסויים. לדוגמא, במי שרוצה ליתן לבתו חלק בערך של חצי מירושת בני הזכרים מודה על כך שהוא חייב לה סכום גדול מאוד (הקרוב לערכה של כל הירושה). שעת החיוב הוא 'מעכשיו' בשעת עריכת השטר, וזמן הפרעון מוגדר שעה אחת קודם למיתת המוריש. חיוב זה מותנה בתנאי המבטלו. תוכן התנאי המבטל הוא נתינת חלק בערך של חצי מירושת בניו הזכרים לביתו. דהיינו, אם יתנו לה היורשים חלק השווה לחצי מן הירושה שמקבל כל אחד מן הבנים, המוריש פטור מחובו כלפי הבת. באופן עקיף זה גורם המוריש לבניו לקיים את רצונו, שכן אם לא יעשו זאת, יאלצו לשלם את החוב כולו לאחותם. כמובן, שניתן להשתמש במנגנון זה ככלי גם לקיומן של צוואות אחרות, כגון שטר זכר שלם – בו משווה המקנה את זכויות ביתו לבניו באופן מלא, או כל תניה אחרת. מנגנון זה יכול להועיל גם ביחס לנכסים עתידיים משילוב שני טעמים: 1. החיוב בו מודה המוריש הוא 'מעכשיו' דהיינו שהוא חל בשעת עריכת הצוואה, ואינו חיוב עתידי. 2. אומנם יש תנאי על דבר שלא בא לעולם (מיתת המוריש), אך אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם. דוגמא לנוסח סעיף בצוואה במנגנון שטר חצי זכר (יש להציבו כסעיף אחד, עם סעיפי משנה – בשל ההפניות הפנימיות בסעיף זה): 1. הנני מודה בהודאה גמורה וללא השבעה והשטאה, שהתחייבתי באופן המועיל לכל אחד מהמוטבים בשטר צוואה זה סך של חצי מיליון דולר לכל אחד מהם, ושעבדתי לחיוב זה כל נכסי דקנאי ודעתיד אנא למיקני, ואף מטלטלין אגב קרקע, דקנאי ודעתיד אנא למקני, והרי הם עלי ועל יורשי בחוב גמור למוטבים הנ"ל או ליורשיהם. והתניתי שזמן הפרעון הוא שעה קודם מותי, ויוכלו לגבות ממני או מיורשי ואפילו קטנים, או באי כוחי, בלא כל חרם או שבועה, ולא תהיה כל נאמנות לי או ליורשי לגרע שטר זה בשום טענה, אלא בשטר בעדים או בכתב ידי המוטבים הנ"ל. 2. והתניתי עם המוטבים הנ"ל, שאם אחזור בי מצוואה זו בדרכים המפורטות בגוף צוואה זו לחזרה ממנה, אני ויורשי פטורים גם מחוב המפורט בסעיף זה. 3. עוד התניתי עם המוטבים הנ"ל, כי אם יורשי יתנו להם את חלקם המגיע להם על פי צוואה זו כמפורט בסעיף ________ לצוואה, כאשר הנכסים המגיעים להם נקיים מכל שיעבוד מצד היורשים או באי כחם, הרי אני ויורשי נהיה פטורים מחוב זה. 4. במקרה שהיורשים יסרבו לחלוקת הרכוש על פי הצוואה, וכמפורט בסעיף ז, אזי החוב שריר וקיים, ועל יורשי לשלם את הסכום הנ"ל למוטבים. אך הותנה כי במקרה זה על המוטבים לשלם מדמי הפרעון את כל חובותי שחלו עד מותי, ודינם להגבות מיורשי. 5. עוד הותנה הן בגוף הצוואה, והן בחיוב המפורט בסעיף זה, שבמקרה שאחד מן היורשים יסרב לקיים את האמור בצוואה כלפי מוטבים אחרים, בטלה מתנתו שניתנה בגוף הצוואה, וכן התניתי שסירוב זה יפטור אותי מחובי עליו הודתי בסעיף זה כלפיהם. 6. כל אחד מהמוטבים הנ"ל רשאי לפנות לבית דין של תורה, ולהחתים את המערער על הודאה גמורה המועילה גם בדין תורה ולהבדיל בערכאות, על תוקפה המוחלט של צוואה זו, ולהפקיד כתב זה בידי בית הדין. סירוב לחתום על כתב כזה, ולהפקידו בידי בית דין, תוך ששים יום מהיום בו פנה התובע לנתבע על ידי בית הדין ליד המערער הנ"ל, תחשב כסרבנות למלא את הצוואה וכבסיס לתביעת החיוב המפורט בסעיף זה (ס"ק 1). 7. אני מודה בהודאה גמורה, שכל התנאים בסעיף זה ובצוואה כולה נעשו כדיני התנאים כתנאי בני גד ובני ראובן כתיקון כחכמים, דלא כאסמכתא ודלא כתופסי דשטרי, בפני בית דין חשוב. 6. מצווה לקיים דברי המת
דרך נוספת להעברת נכסים על פי רצון המצווה היא מכח העקרון של 'מצווה לקיים דברי המת'. על פי ההלכה חיוב זה מוגבל למצב בו הממון הופקד על ידי המוריש בידי שליש לצורך אותה מטרה, וכך נפסק חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב': "מצווה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצווה ומת, והוא שנותנו עכשיו לשליש." הרב יוסף בדיחי טען במאמר (פורסם ברשת – http://www.chabad.org.il/_Uploads/downloads/sh938-tzavakahalacha.doc ) כי במקום בו ממונה עורך הדין כנאמן לביצוע הנאמר בצוואה, יש לראות זאת כנתינת הממון לשליש. שכן, בסמכותו ובכוחו (על פי החוק) של הנאמן לביצוע הנאמר בצוואה. על גישה זו חלק הרב עצור במאמרו ,"צוואה שהופקדה בידי עורך הדין" , תחומין ז' עמ' 305. נוסח הסעיף בצוואה המכונן מצב הלכתי ומשפטי זה הוא (על פי הרב עו"ד בדיחי, מתוך אותו מאמר): לצורך ביצוע צוואתי זו, הריני ממנה בזאת את עוה"ד _______________ מרח' ________ להיות מנהל עזבוני ומבצע צוואתי באופן שיפעל לבדו או מי מטעמו בכל הקשור לעיזבון, ניהולו, טיפול, מכירה, חלוקה וקיום הצוואה ללא צורך בהפקדת ערובה, ועליו יהיה לפעול בהתאם להוראות צוואתי זו כמפורט לעיל. יש לשים לב לכך שמצווה לקיים דברי המת אינו יוצר תוצאה קניינית, וכך כתב הרמ"א שם:"אבל דבר שלא ניתן במתנה רק שמצוה לקיים דברי המת, אם קדמו היורשין ומכרו מה שעשו עשו (הגהות מרדכי דב"ב)".
כפי שכתבנו לעיל, השימוש בדרך של 'מתנה מחיים בתנאי' לבדו אינו מאפשר הקנאת דבר שלא בא לעולם. בפשטות, גם מצווה לקיים דברי המת, אינו יכול להתייחס לנכסים עתידיים, שכן צריך השלשת הממון ביד השליש. גם אם נקבל את החידוש שמינוי עורך דין כנאמן לביצוע הצוואה, נחשב כנתינה ביד שליש, קשה להכריע שיחשב כהשלשה גם לגבי הנכסים שטרם הגיעו לרשות הנותן בשעת עריכת הצוואה. המנגנון של 'שטר חצי זכר' – התחייבות גדולה לאחר אשר תנאי לביטולה הוא קיום הצוואה כלשונה, מכסה גם מצבים של נכסים שלא באו לעולם (בהנחה שיתייחסו אליהם בצוואה). עם זאת יש להקפיד שלא ייווצר מצב בו לאחד היורשים שנתמעט חלקם מחמת הצוואה יעדיף להימנע מקיום התנאי, ויעדיף את קיום החיוב. לדוגמא: לדוגמא, אחד הבנים שמרגיש שנתמעט חלקו, עשוי שלא להסכים להקנות חפץ מסוים הכתוב לאחותו על פי הירושה (כתנאי לביטול החיוב כלפיה), וממילא האחות תזכה בכל החיוב כלפיה. יתכן שיעשה זאת בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים'. אפשרות אחרת היא שיעשה קנוניא עם אחותו בה היא תתבע את מימוש החיוב כלפיה, ומתוך אותו סכום תשלם לו סך מסויים הגדול מהירושה אותה הוא אמור לקבל על פי תנאי הצוואה. על כן יתכן, שבמקום בו אין צפי לנכסים עתידיים בהיקף משמעותי, ניתן להסתפק בצוואה שאינה פותרת את הבעיה של נכסים עתידים 'שלא באו לעולם', גם אם משמעותו של דבר היא שנכסים שיצטברו במהלך החיים עד מאה ועשרים יחולקו כפי דין תורה. פתרון חלקי זה עשוי להתייחס בעיקר לאנשים מבוגרים שחלקים גדולים מהכנסותיהם הקבועות מפנסיה וכדו' הם מוציאים על מחייתם. כמובן בעריכת צוואה כזו צריך לברר שאכן המצב הוא שאין צפי לירושה עתידית, וכן יש להבהיר לעורכי הצוואה את העובדה שאם יתווספו להם נכסים או במקרה שימכרו נכסים וירכשו אחרים תחתיהם הצוואה לא תתייחס אל הנכסים החדשים.
יש חשיבות לכך שהצוואה תהיה תקפה גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה חוקית, גם מהסיבה שאם הצוואה אינה תקפה על פי אחת השיטות, הדבר עשוי להוביל מי מהיורשים, לפנות דווקא אל בתי המשפט האזרחיים, ולא אל בית הדין הרבני. יש לדעת שתקפות הצוואה מבחינה חוקית, מתייחסת לא רק לנכתב, אלא גם לאופן עריכת הצוואה, לדוגמא, החוק מגביל הימצאותם של הזוכים על פי הצוואה בשעת עריכתה, מחשש להשפעה בלתי ראויה על המצווה. רוב ספרי ההלכה בני ימנו העוסקים בנושא, מביאים נוסחי צוואה אשר תקפים מבחינה הלכתית ועונים גם על דרישות החוק. עמדותו של השופט הרב בן ציון גרינברגר (שורת הדין ח"ב עמ' שס"ב), שופט בבית הדין למשפחה בירושלים, היא שעדיף לערוך שני מסמכים נפרדים, מסמך אחד – הצוואה הרגילה החילונית, אשר תנוסח כרגיל בלי כל התייחסות לצד ההלכתי, ומסמך נפרד לחלוטין שבו יופיעו כל הניסוחים הדרושים על פי ההלכה (וראה שם את שיקוליו). גם בבחירה בדרך זו, יש להעזר בעו"ד המודע להיבטים ההלכתיים, על מנת ששתי הצוואות, ההלכתית והחילונית תהיה תואמות מבחינת תוצאותיהם. נחזור ונדגיש: מטרת המאמר היא לתת מבוא לנושא הצוואה על פי ההלכה, ואין כוונתו להוות יעוץ הלכתי משפטי ספציפי.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|