שנת תשפ"ג| שבת פרשת שמות

² מגילה כט ע"א, ואלו הם הדברים האסורים: אין נוהגין בו קלות ראש, אין מרעין בו בהמות, אין מוליכין בו אמת המים, ואין מטיילין בו קפנדריא (שו"ע יו"ד סימן שסח סעיף א). אין נפנין בו, אין אוכלים ושותים בו, ואין מחשבין בו חשבונות (רמ"א שם).
וכן אסור להשתמש בעפר שבצדדי הקבר ושתחתיו (כל עוד לא נתערב בהם מרקב המת או מבגדיו או מעפר הבניין – דאז אסורים מדאורייתא) ובגידולים (צמחים פירות ואילנות) שגדלו מעל הקברים מפני כבוד המת. אבל לצורך רפואה או לצורך בית הקברות (תיקון או שמירה) מותר (רמ"א שם, גשה"ח חלק א פרק כז, סעיף ד, וחלק ב פרק ד). וכן אסור להשתמש במצבה שניתנה בצד הקבר, וכן אסור ללכת על גבי קברים ומציבות (גשה"ח חלק א פרק כז סעיף ג).
יש לציין בקיצור שיש בטעם דין זה מחלוקת גדולה: האם איסורים אלו נובעים מקדושת המקום, משום שיש לבית הקברות דין קדושת בית כנסת (כך למד השלטי גיבורים (סנהדרין טו ע"א. מדפי הרי"ף) בדעת הרמב"ם, וכן כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד שלה), וכן פסק בשו"ת דעת כהן (סימן רא); או שכל איסורים אלו הם רק מפני כבוד המת. ועיינו עוד באריכות בנידון בגשה"ח (חלק ב, פרק ד אות ו), במראה הבזק (חלק ה תשובה צט), תחומין (כרך יח עמ' 259). 

³ אין קורין ושונין בו (רמ"א הנ"ל), אין הולכין בו בתפילין ובציצית מגולין, ולא יהלך עם ספר תורה בזרועו, וגם לא יתפלל בו. ואם הוא בריחוק ד' אמות, או שיש מחיצה - מותר (שו"ע יו"ד סימן שסז).

⁴ כן משמע מהשותי"ם (שהובאו בהערות 6-13) שדנו בארוכה בדיני בית קברות שאינם-יהודים השתלטו עליו, ואף אחד לא העלה סברא להקל מפאת שלא חלים דיני בית הקברות כאשר הבעלות עברה לאינם-יהודים (וההפך הוא הנכון, שהרי דנים שם על איסורי הנאה וכבוד המתים – מוכח שדיני בית הקברות נשארו בתוקפם).
וכן כתבו במפורש הפוסקים בדורות האחרונים, שלא מועיל מכירת בית הקברות (וכ"ש כאן שלא הייתה כלל מכירה, אלא סוג של הלאמה) בכדי להפקיע את קדושתו ואת דיניו (כ"כ הרב יצחק קוליץ (הובא בתחומין כרך יח עמ' 252), גשה"ח חלק ב עמ' סב ועמ' עג, אג"מ יו"ד חלק ג סימן קנא, מנחת שלמה חלק ב סימן צג).  

⁵ רמ"א יו"ד סימן שסח סעיף א.

⁶ בשו"ת תרומת הדשן (סימן רפד) דן במקרה שבו אחד מעבדי המושל הכניס סוסים לבית הקברות לרעותם שם בעל כרחם של הקהל, האם מחויבים למנוע זאת על ידי שוחד. ופסק תה"ד ש"ודאי צריכים לטרוח כדי למחות בידו משום כבודן של מתים. אבל אם חוששין הרבה לרשע ותקלה, או שהיו צריכין להוציא הוצאות מרובות, נראה דלא מחייבין בהכי". והביא ראיה לדבריו, שכמו שלצורך רפואה התירו את כבוד המתים (להשתמש בעפר – עיינו הערה 2), הוא הדין בדוחק הציבור דהוי כהצלה לרפואה. וכן פסק הרמ"א (יו"ד שסח סעיף א).
ובדעת כהן (סימן רכא) פסק כתה"ד והרמ"א, וביאר שטעמם הוא משום "שאין לנו מקור לחייב הוצאות מרובות על קלות ראש שאחרים עושים כדי למנוע אותם מזה...ואין זה נחשב לקלות ראש מצדנו אם אין לנו אפשרות להכביד הוצאה מרובה". 

⁷ בשו"ת שיבת ציון (בנו של הנודע ביהודה) סימן סב הקשה על עיקר דינו של תה"ד ("אין לדמות לקיחת עפר מקבר לרעיית בהמות"), וכתב עוד שאפילו לפי תה"ד אינם מחויבים בהוצאות רבות דווקא כאשר הביזיון הוא עראי (רעיית בהמות) אבל בביזיון המתקיים לעולם (דרך לרבים) מחויבים להוציא הוצאות בכדי יכולתם (ועיינו בדעת כהן הנ"ל שדחה חילוק זה). וכן כתב בסימן סג.
גם משו"ת מנחת אלעזר (לרב ממונקאטש, חלק ב, סימן נא) משמע שמחויבים להוציא הוצאות מרובות בכדי למנוע פינוי קברים. 

⁸ עיינו בדעת כהן הנ"ל שפסק שמכיוון "שאין יסוד לחייב בהוצאה מרובה להסיר הביזיון...נשאר כל חיוב הזה של ריבוי ההוצאה רק מצד מנהג של ישראל קדושים", ואם כן לא ניתן לחייב להשתתף בהוצאות, אלא שראוי להשתתף כל אחד ואחד לפי כוחו, "וזכות ישיני עפר הקדושים תעמוד לכל המסייעים בדבר מצוה רבה זו".  

⁹ נראה שלהלכה ניתן לסמוך על שיטת המתירים, מכיוון שרבו העומדים בשיטה זו (תה"ד, רמ"א, הראי"ה קוק). ואפילו אם נאמר שדברי השיבת ציון יוצרים אצלנו ספקא דדינא, הרי כלל נקוט בידינו שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכמו שכתב בדעת כהן הנ"ל, "הבא לחייב את הציבור או את היחיד מישראל... צריך הוא להביא ראיה".
אמנם, יש לציין את תשובת האג"מ (יו"ד חלק א סימן רמז) בדבר "ביה"ק דקראקא אשר רבותינו גאוני העולם הרמ"א זצ"ל ועוד נמצאים" והממשלה רצתה לבנות שם דרך לרבים, שפסק שאפילו לדעת תה"ד והרמ"א מחויבים להוציא הוצאות מרובות בכדי למונעם מזה. והטעם, מפני שמחויבים לכבדם מצד כבוד התורה וכבוד הרב. ולפ"ז, אם ישנם תלמידי חכמים מובהקים הקבורים בבית הקברות (כמו שעולה מנוסח השאלה) יש מקום לומר שמחויבים להוציא הוצאות מרובות מפני כבוד התורה. אך אפשר לומר שדעה זו של האג"מ אינה מוסכמת לכו"ע, וכן משמע מדברי הדעת כהן הנ"ל שפסק שאין צריכין להוציא הוצאות מרובות מעיקר הדין אע"פ "שביניהם נמצאין ודאי גדולי קדמונינו אשר מימיהם אני שותים".
עוד אפשר לומר שגם האג"מ עצמו דיבר רק על כבוד התורה של פוסקי הדורות (במקרה הזה – הרמ"א) וכדבריו שם "שהם רבותיהם של כל ישראל בדורם ובדורות שאחריהם עד עולם". ואע"פ שלא משמע כן מדבריו ("אבל בת"ח, וכ"ש כאלו שהם רבותיהם של כל ישראל...") עדיין הדבר צריך עיון, וכמו שכתבנו לעיל – יש כאן מעין המוציא מחבירו עליו הראיה.

¹⁰ כתב השו"ע חלק יו"ד סימן שסג סעיף א: "אין מפנין המת והעצמות; לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואין צריך לומר ממכובד לבזוי". וטעם הדבר משום בזיון המת, בלבול וחרדת הדין. ובמקרים מסוימים התירו לפנות את המת, והם: "בתוך שלו, אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקוברו בארץ ישראל מותר. ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין. ואם אינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו עובדי כוכבים או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא - מצוה לפנותו" (עכ"ל השו"ע). הטעם בכל אלו, שבהם הפינוי הוא לטובת הנפטר.
ישנו מקרה נוסף שבו מותר לפנות מת, והוא: "קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו..." (שו"ע יו"ד סימן שסד סעיף ה).
ועיינו עוד מדינים אלה בגשה"ח חלק א פרק כו.