שנת תשפ"ג| שבת פרשת משפטים

פרשת השבוע: על חוק, משפט וזכות ערעור (חלק ב)

הסוגיות המשפטיות, ארגון מערכת בתי הדין, בחירת השופטים וסדרי הדין הם על הפרק גם השבוע.

יתרו הציע למשה רבנו ש"הַדָּבָר הַגָּדֹל" יובא אליו, ואילו "הַדָּבָר הַקָּטֹן" יופנה לערכאות הנמוכות (שמות י"ח כב).

בביצוע, משה משאיר לדיינים שתחתיו את הטיפול ב"דָּבָר הַקָּטֹן", והוא יטפל "בַדָּבָר הַקָּשֶׁה" (שם, שם כו).  (גם בספר דברים בתיאור הביצוע חוזרת התורה על אותו ביטוי: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו"  (א' יז) ).

ננסה להבין מה פשר ביטויים אלה ואיזו הגדרה מסתתרת מאחוריהם?

במשנה סנהדרין מובא: "אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" (פ"א מ"ה). ובסוגיא שם מצינו: "ולא את כהן גדול. מנהני מילי? אמר רב אדא בר אהבה: דאמר קרא, "כל הַדָּבָר הַגָּדֹל יביאו אליך" - דבריו של גדול" (דף טז ע"א). לפי זה, יתרו יעץ למשה, שבמקרה והנידון הוא איש ציבור, בעל מעמד מיוחד כמו הכהן הגדול, או נביא שנחשד במן נבואת שקר, וכמובן אם מדובר בציבור גדול כמו שבט שלם, יש להעביר את דינם לסנהדרין הגדולה היושבת בהרכב של שבעים ואחד דיינים (כך נפסק גם על ידי הרמב"ם פ"ה מה' סנהדרין ה"א).

הרמב"ן מסביר כי בסנהדרין מיוצגים כל המגזרים וכל הדעות השונות (שבעים פנים לתורה), וזו הדרך הנכונה לדון בכל סוגיה שיש לה השלכות ציבוריות. לכאורה, היה ניתן להציע שיביאו לפני משה את התביעות בסכומים גבוהים,  ובסכומים הנמוכים יותר, ידונו הדיינים האחרים. אבל, בפרשיה המקבילה בספר דברים שהזכרנו לעיל, מצינו: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן" (דברים שם). ומסבירה הגמרא: "כקטן כגדל תשמעון. אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה, כדין של מאה מנה. למאי הלכתא: אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה - פשיטא: - אלא: לאקדומיה (אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה, הקודם לפניך - הקדם לחתוך - רש"י)" (סנהדרין דף ח ע"א). הגמרא מכריזה בקול גדול! אין הו"א שתביעה קטנה תטופל אחרת מתביעה גדולה, תביעה גדולה גם לא תוקדם ותדחה בזמן את הטיפול בתביעה הקטנה.

עתה נברר מהו ה"דָּבָר הַקָּשֶׁה"? רבי יעקב בעל הטורים, פוסק בן פוסק, מציע הסבר מעניין: "ב' במסורה. הדבר הקשה. "ערפך הקשה" (דברים ל"א כז). מלמד שהיה משה דן דין האלמים, שהיו קשה עורף". התורה מזהירה את הדיינים "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים שם), עניין חשוב! אולם גם על הציבור מוטל להגן על הדיינים ולמנוע את תלותם באנשי שררה או בבעלי כח אחרים.

רבי חנינא ו/או רבי יאשיה לקחו את דבריו של משה לכיוון אחר, וז"ל הגמרא בסנהדרין: "והדבר אשר יקשה מכם, אמר רבי חנינא ואיתימא רבי יאשיה: על דבר זה נענש משה, שנאמר ויקרב משה את משפטן לפני ד' " (סנהדרין דף ח ע"א). הסביר רש"י: "על דבר זה - שנטל שררה לעצמו, לומר תקריבון אלי (דברים א' יז), שהיה לו לומר: תקריבון לפני השכינה. נענש משה - שלא זכה, שלא נאמרה לו פרשת נחלות, עד שבא מעשה לפניו ולא ידע מה להשיב" (עיינו גם בדברי חז"ל על דברי הנביא שמואל "אנכי הרואה").

ממדרש זה למדנו עוד הלכה הקשורה לדיינים. מידת הענווה היא תכונה יסודית הנדרשת מכל דיין, ק"ו ממי ששקול כנגד סנהדרין של שבעים ואחד, כמו רבן של ישראל משה רבנו, שאכן היה כזה אבל כאן לא נזהר מספיק בלשונו. הלוואי שנלמד ממנו.

המלבי"ם באילת השחר על פרשת יתרו, בעקבות הספורנו, מעלה את האפשרות שניתן ללמוד ממשה ויתרו כי ניתן לערער על החלטת בית הדין. בשבוע הבא, בע"ה נדון, בדבריהם.

לצערנו, גם בשבוע זה ברחובות, בדיוני הכנסת, בהתבטאויותיהם

 של ראשי המפלגות, לא ניכרה שום זהירות בכבוד מי שחולק עליך,

למרות שגם הוא אח, מבני אברהם יצחק ויעקב. מאידך, הטרור מכה,

אויבינו אינם נחים לרגע, הסכנה האירנית מתעצמת,

ועולם כמנהגו נוהג?! היתכן?! הבה נתעשת!!!

צריך לעשות תיקונים במערכת המשפט. רק אם כל אחד יפנה את האצבע המאשימה כלפי עצמו ולא כלפי חברו ויחפש במה הוא יכול להשתפר,

נמצא את הדרך המוסכמת על רוב הציבור לעשות זאת. אויבינו מחככים את ידיהם

בהנאה כשהם צופים בשנאת החינם ובחיכוך מתיז הניצוצות בין אחינו.

זה הזמן לקחת אחריות ולחפש את המכנה המשותף,

כולנו נרוויח מכך ואויבינו יפסידו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר