שנת תשפ"ג| שבת פרשת משפטים

חמדת השבת: טלטול מוקצה שמבייש את האדם

בשובנו הביתה מן התפילה בשבת, רגע לפני שמגיעים האורחים, גילינו שילדינו עשו לנו הפתעה. תוך כדי המשחק ששיחקו בחוץ, הם הכניסו ענפים ואבנים והניחו אותם על שלחן השבת. אשתי מנסה לעשות חשבונות, איך אפשר להוציא את הענפים והאבנים כלאחר יד בלי לפגוע בשלחן. חשבתי לרגע, ואמרתי להוציא אותם כרגיל.

"מה? חשבתי שזה מוקצה!"

אכן שאלה טובה. הפתרון הפעם מגיע ממקור מפתיע. 

בגמרא במסכת ביצה (דף לו ע"ב) שמואל מתיר לפנות דברים שמפיצים ריח לא נעים מן הבית. הגמרא מזכירה כלי של צרכים. הגמרא מחדדת שפעמים רבות יהיה מדובר על דברים שמצד עצמם מוקצים, ובכל זאת יש היתר מיוחד לטלטל אותם.

בגמרא במסכת שבת (קכא ע"ב) מסופר שנזהרו לא לטלטל שרץ מת. הגמרא מסבירה שהשרץ היה במקום מרוחק מהמשפחה וממשחקי הילדים, ולכן לא היה היתר לטלטל אותו. עולה מכאן שהגדרת הדברים המאוסים שמותר לטלטל תלויה בזמן ומקום: אינו דומה שרץ מת בבית לשרץ מת ליד מיכל האשפה ברחוב. רש"י מבאר שאכן הדברים הללו עדיין מוקצים, אך יש היתר לטלטל אותם מפני כבוד הבריות. המשמעות היא שהם לא איבדו את מעמדם כמוקצים מחמת גופם, אלא יש היתר לטלטל אותם מסיבה מסוימת הקשורה למרחב של האנשים. ממילא, מעת שאינם נמצאים במרחב הזה, ההיתר לטלטל אותם נעלם. 

בהמשך הגמרא (שם דף קכד ע"א) רב ספרא מתיר לפנות את השלחן, למרות שבסוף הסעודה נותרים עליו דברים מוקצים מחמת גופם (קליפות וכדו'), בגלל אותו ההיתר. כאן פועל עיקרון זה לכיוון הנגדי: בגמרא הקודמת המרחק ממרחב החיים של האנשים ביטל את ההיתר לטלטל דברים מאוסים ביותר. כאן קורה הדבר ההפוך: השלחן נמצא במרכז סעודות השבת, ולכן אפילו קליפות יכולות להיחשב כמאוסות.

נמצאנו למדים שההקשר משפיע על רמת הדחיה, לקולא ולחומרה: לא יהיה היתר לטלטל משהו מאוס ביותר המרוחק ממרחב החיים של האנשים, ואילו דברים שמאוסים מעט, שנמצאים במרכז השבת, יהיו מותרים בטלטול. 

הנרות בימי קדם היו שילוב של מיכל שמן עם פתילה. השילוב של הפתילה השרופה, האש, ומילוי שמן תדיר, הפכו את הנר לכלי שאינו נקי במיוחד. מתוך כך המרדכי מביא דיון של בעלי התוספות אם להתיר את פינוי הנר בשבת בבוקר (אחרי שהוא כבה וכבר אין בו צורך), מחמת שהוא מאוס. נראה שההכרעה היא שהאיסטניס רשאי לפנות את הנר, מכיוון שמבחינתו זהו כלי מאוס. הרמ"א מנסח את דבריו להלכה באופן המתיר לאיסטניס לפנות את הנר, אך מוסיף שהמחמיר לא הפסיד. הב"ח חולק עליו, ואומר שלא כך נאמר בראשונים. מדברי המרדכי מבואר שודאי שלאיסטניס מותר לפנות את הנר, השאלה הייתה אם מותר למי שאינו איסטניס לפנות את הנר.

מדברי הרמ"א נשמע שלמרות שאדם חש שהנר דוחה אותו, עדיף להימנע ולא לטלטל אותו.

אך מדברי הב"ח עולה נקודה משמעותית: מותר למי שהנר דוחה אותו לטלטל אותו. הדיון הוא להיפך: אם הנר לא ממשדוחה אותי, אך ידוע לי שאחרים היו סולדים ממנו, במקרה זה יש על מי לסמוך לטלטל את הנר, אך ראוי להחמיר. המגן אברהם והמשנה ברורה פוסקים כדבריו.

מן הדברים מתברר שרמת המאיסות הדרושה תלויה לא רק במרחב, אלא גם בפרט. דברים שונים מאוסים לאנשים שונים במידות שונות. עבור האיסטניס – האנין, יהיה יותר מקום להקל ולהתיר טלטול של כל דבר שהוא מרגיש שדוחה אותו.

הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כא) נשאל על 'שיעור מיאוס' המתיר את הטלטול. הרב פיינשטיין כותב ש"לא שייך לתת שיעור, אלא תלוי לפי האדם. וכן תלוי אם הלכלוך מפוזר, שאז הוא מאוס יותר ומותר לטלטלו, מה שאין כן אם הוא במקום אחד, שאינו כל כך מאוס, אז אין היתר לרוב האנשים, אבל אם הוא איסטניס מותר". 

מתוך כך הגרש"ז (שלחן שלמה סימן שח אות סח) מתיר לטלטל כל אשפה "מותר להסירו מהשלחן פן יבואו אורחים ... אם בעל הבית או ביתו מתביישים פן יבואו אורחים ויראו את את הבית באופן זה, הרי שאם זה ממש אי נעימות – מסתבר דשרי". 

לכן אמרתי למשפחתי: מהר, לפני שהאורחים מגיעים ונתפדח, פנו את הענפים והאבנים מהשלחן בצורה מסודרת, והזדרזו להכין את שלחן השבת.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר